חולין, פרק ב, משנה ח. פרקנו עוסק והולך בדרכים שבהן השחיטה עלולה להתקלקל, וכאן פונה המשנה לפגם מסוג אחר לגמרי: לא הסכין ולא החתך, אלא הכוונה שמאחוריהם. מה דינה של בהמה שנשחטה כקרבן למי שאינו הקדוש ברוך הוא?
שנינו במשנה: "השוחט לשם הרים, לשם גבעות", מי ששוחט ומייחד את מעשהו להרים או לגבעות, "לשם ימים, לשם נהרות", מייחד אותו לימים או לנהרות, "לשם מדברות", מייחד אותו למדברות, "שחיטתו פסולה". הבשר אסור, שהרי הבהמה נהרגה כקרבן לעבודה זרה.
אכילה אסורה, הנאה מותרת
יש כאן סייג חשוב. בכל המקרים הללו נאסרה אכילת הבשר בלבד, אבל שאר דרכי ההנאה מן הנבלה מותרות. זהו חריג בולט, שכן הכלל הרגיל בבהמה שנשחטה לעבודה זרה הוא שאין ליהנות ממנה כלל, לא באכילה ולא בשום שימוש אחר. המקרים שבמשנתנו יוצאים מכלל זה.
הטעם נעוץ בטיבן של אותן "אלוהויות". הרים, גבעות, ימים, נהרות ומדברות כולם חלק מן העולם הטבעי, מחוברים לקרקע עצמה, ודבר המחובר לקרקע אינו נחשב בהקשר זה עבודה זרה ממש. מדין תורה, אפוא, שחיטה לשם ההר אינה מעשה עבודה זרה אמיתי.
ואם כן, מדוע נאסר הבשר בכלל? משום גזירת חכמים. חששם היה שלא יבואו לעולם לאכול בשר שהוקרב לעבודה זרה. אילו היו אומרים לרבים שבשר שנשחט לשם הים, למשל, כשר לגמרי, היה הגבול מיטשטש, ובסופו של דבר היו מוצאים עצמם אוכלים בשר שהוקרב באמת לעבודה זרה. כדי למנוע זאת אסרו חכמים את האכילה גם כאן.
ההר עצמו או המלאך הממונה עליו
כל זה אמור דווקא כששחט לשם ההר עצמו, לשם התופעה הגשמית שבנוף. אבל אם שחט לשם המלאך הממונה על ההר, הרי זו עבודה זרה גמורה לכל דבר, ואין ליהנות מן הבהמה בשום צורה שהיא.
שניים אוחזין בסכין
ממשיכה המשנה: "שנים אוחזין בסכין ושוחטין", שני אנשים אוחזים יחד בסכין אחת ושוחטים כאחד, "אחד לשם אחד בכל אלו", שאחד מהם מכוון את מעשהו לאחד מן הדברים שנמנו לעיל, "ואחד לשם דבר כשר", וחברו מכוון לדבר המותר, "שחיטתן פסולה". השחיטה שעשו יחד אינה עולה יפה.
אף שרק מחצית הכוונה הופנתה לעבודה זרה, די בכך. בכל מקום שמעורבת בו מחשבת עבודה זרה מרחיקים לכת, ודי בקיומה אצל אחד משני המשתתפים כדי לפסול את השחיטה כולה.