חולין, פרק ד, משנה ז. הפרק כולו עוסק בעובר הנמצא בתוך בהמה שנשחטה ובשאלה באילו אופנים שחיטת האם מתירה את מה שבמעיה ובאילו אופנים אינה מתירה. משנתנו פונה אל השליה, אותו קרום שבתוכו מתפתח העובר, ושואלת מה דינה: האם מותר לאוכלה, האם היא מקבלת טומאה, ומה הדין כאשר מקצתה יצאה לפני שחיטת האם.
האם מותר לאכול את השליה?
המשנה פותחת: "השוחט את הבהמה", מי ששחט בהמה, "ומצא בה שליה", ומצא בתוכה שליה. וההלכה: "נפש היפה תאכלנה", מי שדעתו יפה יאכל אותה. מאחר שהשליה היא חלק מגופה של האם, השחיטה שנעשתה בה מתירה את השליה בדיוק כשם שהיא מתירה את בשרה, ומצד עיקר הדין אין כאן שום איסור. ומדוע נוקטת המשנה לשון "נפש היפה", מי שדעתו סובלת זאת? מפני שרוב בני אדם נפשם קצה בדבר כזה ולעולם לא יראו בו דבר הראוי להכניס לפה.
טומאה: אוכל או בשר?
"ואינה מיטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות". אף שהיא מותרת, לגועל שרוב בני אדם חשים כלפיה יש משקל הלכתי. שני סוגי טומאה היינו עשויים לצפות שיחולו כאן. אוכלין מקבלים טומאת אוכלין, ובשר בהמה שמתה בלא שחיטה כשרה הוא נבלה ומטמא מדין נבלה. אף אחד משני הדינים אינו חל בשליה. מאחר שבני אדם נוהגים בה כדבר שאינו נאכל, אין ההלכה מגדירה אותה כאוכל כלל; ומכיוון שאינה נחשבת בשרה של הבהמה, מיתת האם בלא שחיטה אינה עושה את השליה נבלה.
"חישב עליה, מיטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות". אם גמר אדם בדעתו לאוכלה, מחשבתו משנה את התמונה, אך רק באופן חלקי. משהחליט שזה מה שהוא רוצה לאכול, הוציא אותה מכלל הדברים המאוסים ועשה אותה, לגביו, אוכל. לפיכך היא מקבלת מעתה טומאת אוכלין. ועדיין אין היא מיטמאה טומאת נבלות, שכן במחשבתו של אדם יש כוח לייחד דבר כאוכל, ואין בה כוח להפוך דבר לבשר.
שליה שיצאה מקצתה
"שליה שיצאה מקצתה, אסורה באכילה". כאן מציגה המשנה מקרה שבו השליה אסורה. מדובר בשליה שחלקה יצא החוצה בעוד הבהמה חיה וטרם נשחטה, ובתוך השליה אין נראה שום עובר. שליה כזו אסורה באכילה לגמרי, והאיסור חל אף על החלק שנשאר בתוך הבהמה.
"סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה". השליה היא סימן מובהק לוולד, בין באשה ובין בבהמה. אף שאיננו רואים בתוכה דבר, אנו מניחים שהיה בה ולד שנימוח עד שאי אפשר עוד להבחין בו. ומשהנחנו כך, יש לחשוש שבאותו חלק של השליה שיצא החוצה היה ראשו של הוולד. וכפי שלמדנו במשנה הראשונה של הפרק, משיצא הראש הרי הוולד נחשב כילוד. בהמה שנולדה ומתה אחר כך בלא שחיטה היא נבלה, וכאן אותה נבלה עטופה בתוך השליה ואינה ניתנת להפרדה ממנה. התוצאה היא שכל השליה אסורה, ושחיטת האם אינה מתירה אותה.
הבכור והמוקדשין
"המבכרת שהפילה שליה, ישליכנה לכלבים". מבכרת היא בהמה שעדיין לא ילדה, וכל ולד שתלד יהיה בכור. אם הפילה בהמה כזו שליה, מותר להשליך את השליה לכלבים. הדין מפתיע: אם היה בתוכה ולד שנימוח, ייתכן שאותו ולד היה בכור, ובכור אסור בהנאה, ואם כן כיצד מותר להאכילו לכלבים? ואף על פי כן המשנה מתירה, מפני שרוב הסיכויים שאין כאן קדושה כלל. קדושת בכור חלה רק בזכר הנולד ראשון בכבשים או בבקר, וכמחצית הלידות הן נקבות. יתרה מזו, אף אם היה זכר, ייתכן שיצא בעל מום כזה שדומה למין אחר, ובהמה כזו אין בה דין בכור. נמצא שיש כאן ספק ספיקא, שני ספקות: שמא נקבה היתה, ואם תמצא לומר זכר, שמא היה בו מום. ומכוח זה השליה מושלכת לכלבים.
"ובמוקדשין, תיקבר". בבהמת קודשים, למשל נקבת שלמים שהפילה שליה, הדין הפוך: יש לקוברה ואסור ליהנות ממנה, שכן ברוב המקרים היא אכן קדושה. שלא כבכור, שקדושתו תלויה בכך שהוולד זכר, ולד של בהמה מוקדשת קדוש בקדושת אמו בין אם הוא זכר ובין אם הוא נקבה. הדרך היחידה שבה ייפטר מן הקדושה היא אם יצא בעל מום ודומה למין אחר, וזהו מיעוט. לפיכך אי אפשר לסמוך כאן על ספק, והשליה טעונה קבורה.
היכן אין קוברין אותה
"ואין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן, מפני דרכי האמורי". אין קוברין שליה בפרשת דרכים, כלומר בדרך הרבים, ואין תולין אותה על אילן. קבורת שליה שהופלה בפרשת דרכים או תלייתה באילן נעשו כמין סגולה לשמור על האם מהפלות נוספות, ומנהגים אלו הם מדרכי האמורי, דרכי עובדי עבודה זרה. ואפילו במקום שהקבורה עצמה נדרשת, אין לעשותה בדרך שיש בה חיקוי למעשיהם.