חולין, פרק ב, משנה ז. עד כה עסק הפרק במעשה השחיטה עצמו: הסכין, הצוואר, הסימנים, וריבוי הדרכים שבהן החיתוך עצמו עלול להיפסל. משנתנו מעבירה את הדיון אל דבר שאין עד יכול לראותו, כלומר מה שאדם מהרהר בלבו בשעת המעשה. הכלל שביסוד הדברים: בהמה שנשחטה לשם עבודה זרה נאסרת כליל, ואין נהנים ממנה בשום הנאה, וזה בין שהחזיק בסכין ישראל ובין שהחזיק בה נכרי. המצב שהמשנה מציבה לפנינו הוא מעורב: הבהמה שייכת לעובד עבודה זרה, אך השחיטה עצמה נעשית בידי יהודי הפועל בשליחותו.
המקרה הפשוט: ישראל השוחט בשביל נכרי
"השוחט לנכרי, שחיטתו כשרה", כלומר כשישראל שוחט בעבור נכרי העובד עבודה זרה, השחיטה כשרה והבשר מותר לישראל. אין אנו מניחים שהבעלים התכוון שהבהמה תוקרב לעבודת אלילו.
"רבי אליעזר פוסל": רבי אליעזר חולק ופוסל את השחיטה, ומכאן שאסור לישראל ליהנות מן הבהמה בשום הנאה. מאחר שהבעלים עובד עבודה זרה, מניחים אנו שלשם כך בדיוק רצה שתישחט הבהמה.
רבי אליעזר מרחיב את הדין
חששו של רבי אליעזר קיים אף כשחלקו של הנכרי בבהמה הוא זעיר שבזעירים. "אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה, פסולה, שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה". דמיין בהמה של ישראל, שחלק קטן ממנה, חצר הכבד (הטרפש), נמצא בידי נכרי. הישראל שוחט אותה כדי שהשותף הנכרי יאכל את החלק הזה, והוא עצמו יאכל את השאר, שהוא שלו. רבי אליעזר פוסל את השחיטה, מן הטעם שכאשר נכרי לא פירש את מחשבתו, תולים אנו אותה בעבודה זרה. די בזכות בחתיכת בשר קטנה אחת כדי לעורר את החשש שהתכוון להקריב אותה חתיכה לאלילו, ומשעה שנולד חשש כזה נופלת השחיטה ואין אוכלים מן הבהמה כלום.
שים לב למשותף לשתי הדעות הראשונות: כל מחלוקתן היא רק אם חושדים בנכרי במחשבת עבודה זרה. שתיהן מסכימות שאם אכן הייתה מחשבה כזו, הבהמה אסורה אף שאדם אחר הוא ששחט. כלומר, מחשבת הבעלים לבדה מספקת כדי ליצור את הבעיה.
רבי יוסי: רק דעת השוחט קובעת
רבי יוסי מערער על ההנחה המשותפת הזו. לדעתו, מחשבתו הפסולה של הבעלים אינה משפיעה על הבהמה אלא אם כן הוא עצמו שחט אותה, והוא מוכיח זאת בקל וחומר.
"אמר רבי יוסי: קל וחומר הדברים!" טענתו נחלקת לשני חלקים. "במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין", בתחום שבו המחשבה כן פוסלת בקדשים, "אין הכל הולך אלא אחר העובד", הכל נקבע על פי העושה את העבודה בלבד. "מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין", בתחום שבו אין למחשבה כוח פסילה רחב כזה בבהמת חולין, "אינו דין", האינו קל וחומר, "שלא יהא הכל הולך", שלא ייקבע דבר, "אלא אחר השוחט", אלא על פי השוחט?
ההוכחה נלמדת מפיגול. כוהן העושה עבודה בקרבן ובדעתו שבשרו ייאכל לאחר הזמן שנקבע לו, מפסיד בכך את הקרבן. מחשבה זו הרסנית בכל אחת מארבע העבודות שבדם: השחיטה, קבלת הדם, הולכת הדם (הבאתו אל המזבח) וזריקת הדם (נתינתו על המזבח). הפתח שדרכו יכולה מחשבה זרה לקלקל קרבן הוא אם כן רחב למדי. ואף על פי כן, "אין הכל הולך אלא אחר העובד": המחשבה היחידה הנחשבת היא של הכוהן העובד, ולא של מי שהביא את הקרבן.
העמד זאת מול חולין, בהמה שאינה מוקדשת. כאן פועלת המחשבה הפוסלת בשדה צר בהרבה: מחשבת עבודה זרה נאחזת בשני שלבים בלבד, השחיטה עצמה וזריקת הדם, ולא בכל ארבעת השלבים. ועתה הסק בעצמך: בתחום הקרבנות, שבו כוח המחשבה מגיע רחוק יותר, הדעת האחת הקובעת היא של הכוהן העובד. בתחום החולין, שבו כוח המחשבה מגיע פחות, על אחת כמה וכמה שהדעת האחת הקובעת היא של השוחט, ולא של מי שהבהמה שלו.
ההיגיון במשפט אחד: קל יותר לפסול קרבן במחשבת פיגול מלפסול בהמת חולין במחשבת עבודה זרה, פשוט מפני שיש יותר שלבים שבהם המחשבה הפוסלת יכולה להיאחז. ואף על פי כן, בקרבן הכוח לקלקלו הוא של העושה את העבודה בלבד ולא של הבעלים. קל וחומר בחולין: רק מי שאוחז בפועל בסכין, ולא הבעלים, יכול לפסול את הבהמה במחשבת עבודה זרה.
פסק רבי יוסי למעשה: אם היה בדעתו של בעל בהמת החולין עניין של עבודה זרה, ואילו השוחט ששחט אותה לא חשב כך כלל, הבשר נשאר מותר.