חולין, פרק א, משנה ז. שתי המשניות הקודמות העמידו זה לצד זה שני דברים דומים, והראו שלמרות הדמיון, דין החל על האחד אינו חל על חברו. משנתנו הולכת בכיוון אחר: היא מציגה דברים יחידים העוברים שני שלבים נפרדים, ומראה כיצד ההלכה משתנה כשהדבר עובר מן השלב האחד אל השני.
התמד לפני שהחמיץ ולאחר שהחמיץ
המקרה הראשון הוא תמד. את התמד היו מכינים על ידי שרייה של קליפות הענבים והחרצנים (או שיירי הענבים הסחוטים) במים. התוצאה היתה מים שנשא בהם טעם של יין. אלא שלאחר זמן היתה התערובת מחמיצה והופכת ליין ממש, אף שיין ירוד ביותר. שני שלבים, ומכאן שתי מערכות של דינים.
לשון המשנה: "התמד, עד שלא החמיץ, אינו נקח בכסף מעשר", כלומר קודם שהחמיץ אי אפשר לקנותו במעות של מעשר שני. הרקע לכך: מי שאינו יכול להעלות את פירות המעשר השני שלו לירושלים מחלל את קדושתם על כסף, מביא את המעות לעיר, ובהן קונה שם מאכל. והמים אינם נחשבים מאכל לעניין זה, ואין אדם רשאי להוציא עליהם מעות אלו. וכיוון שתמד שעדיין לא החמיץ אינו אלא מים מבחינת הדין, הריהו מחוץ למה שאותו כסף יכול לקנות.
"ופוסל את המקוה". מאותו טעם עצמו, תמד שלא החמיץ פוסל את המקוה. מקוה צריך ארבעים סאה, ואותם מים צריכים להיות מי גשמים. אם נוספו מים שאובים, מים שנאספו בכלי, בשעה שהמקוה עדיין חסר ארבעים סאה (נניח שיש בו שלושים ותשע וחצי סאה), נפסל המקוה כולו, ופסול הוא גם אם ימלאוהו אחר כך במי גשמים כמה שימלאו. כל מים שאובים הנמנים בתוך אותם ארבעים סאה ראשונים פוסלים את המקוה כולו. תמד שהיה נתון בכלי ונפל למקוה כזה נידון כמים שאובים ופוסלו.
"ומשהחמיץ", משעה שהחמיץ והנוזל נחשב יין, "נקח בכסף מעשר": מעתה מותר להוציא עליו את מעות מעשר שני, שכן לפנינו יין ולא מים. "ואינו פוסל את המקוה": אף אינו פוסל את המקוה אם נפל לתוכו בטרם נשלמו ארבעים סאה. רק מים שאובים גורמים לפסול זה, וזה יין הוא.
אחים שירשו: קלבון ומעשר בהמה
המשנה עוברת לאחים שירשו את נכסי אביהם. שני מצבים מועמדים זה מול זה: אחים שעדיין לא חילקו את הירושה, ואחים שחילקו אותה ולאחר מכן חזרו ושיתפו את חלקיהם.
"האחין השותפין, כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה". קלבון הוא תוספת קטנה הנלווית למחצית השקל שנותן כל אדם מדי שנה, ונוספת מחשש שהמטבע שהוא מוסר יש בו כסף מעט פחות ממה שמחצית השקל דורשת. תוספת זו נגבית רק כשאדם משלם מממון שלו. אחים שירשו, חילקו ביניהם את הנכסים, ואחר כך חזרו ושיתפו את חלקיהם, משלמים מכסף שהוא בבירור שלהם, ולכן כל אחד חייב בקלבון. ודווקא באותו מצב עצמו אין עליהם חובת מעשר בהמה. מעשר בהמה הוא העשירי המופרש מן הבהמות שנולדו בעדריו של אדם, בבקר ובכבשים ובעזים, במשך השנה, וכיוון שבהמות אלו באו לעולם לאחר שחזרו ושיתפו את חלקיהם, הרי האחים מחזיקים בהן כשותפים; ומן הפסוקים למדנו שבהמות של שותפין פטורות ממעשר זה.
"וכשחייבין במעשר בהמה, פטורין מן הקלבון". הפוך את המקרה: האחים מעולם לא חילקו את הירושה. עתה אין הם שותפים כלל; הנכסים עדיין מוחזקים במעמד של נכסי האב, ומעשר בהמה חל עליהם. ומשום שמחצית השקל יוצאת מנכסי האב, הרי זה כאילו האב משלם עבורם, ופסוק מלמד שכאשר אדם משלם את מחצית השקל של חברו אין חיוב קלבון. נמצא שכאן הם חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקלבון.
זכות המכירה והקנס
התורה נתנה לאביה של קטנה את הזכות למכרה לאמה עבריה לשש שנים, והיא יוצאת לחירות משהגיעה לשלב של נערה, אף אם לא תמו שש השנים.
"כל מקום שיש מכר, אין קנס". בכל מקום שקיימת זכות המכירה של האב, דהיינו בעודה קטנה, אין קנס מוטל על מי שפיתה אותה או אנס אותה. התורה מחייבת תשלום של חמישים שקל לאב במקרה של נערה; אין הדבר נוהג בקטנה מגיל זה ולא במי שכבר עברה את השלב הזה. "וכל מקום שיש קנס, אין מכר". בכל מקום שהקנס נוהג, כלומר שהיא כבר נערה, פקעה זכות המכירה, שהרי רק קטנה נמכרת.
מיאון וחליצה
התורה נתנה בידי האב להשיא את בתו בשנות קטנותה, וקידושין אלו חלים בתוקף מלא; ומשנעשו, אין הם מסתיימים אלא בגט שנותן הבעל או במיתת אחד מבני הזוג. אם האב אינו עוד בחיים, אין לאמה ולאחיה שום כוח מן התורה להשיאה. כדי לדאוג לצרכיה של ילדה כזו תיקנו חכמים נישואין החלים מדרבנן, ונתנו בידה את היכולת לצאת מהם בעצמה בהודעה שאין היא רוצה בבעל זה. הודעה זו היא מיאון. הנישואין מסתיימים באותו רגע, ואין הגט נכנס לתמונה כלל. אלא שכלי זה שייך לקטנה בלבד: מרגע שנעשתה נערה, אין הנישואין מסתיימים אלא בגט.
חליצה באה כאשר אדם נפטר בלא שהשאיר ילדים. מצוות התורה היא שאחד האחים הנותרים ייקח את האלמנה לאשה ויקים ממנה זרע, וזהו ייבום; ועד שיתברר הדבר אין היא רשאית להינשא לאדם מחוץ למשפחה. אם אין האחים חפצים לייבם, אחד מהם פוטר אותה בחליצה.
המשנה קובעת: "כל מקום שיש מיאון", בכל מקום שאפשר למאן, דהיינו בכל שנות קטנותה, "אין חליצה", אי אפשר לחלוץ, שכן האשה החולצת צריכה להיות לפחות בשלב של נערה. ולהיפך: "וכל מקום שיש חליצה", משגדלה והחליצה אפשרית, "אין מיאון", שוב אין המיאון מועיל, שהרי דרך זו פתוחה לקטנה בלבד.
התקיעה וההבדלה
יום טוב קל משבת: מלאכת אוכל נפש ושאר המלאכות הקשורות בהכנת מזון, באכילה ובשמחת יום טוב מותרות בו. עתה בוחנת המשנה את התפר שבין השניים, כשיום טוב חל בערב שבת או במוצאי שבת.
"כל מקום שיש תקיעה", בכל מקום שיש בו תקיעת שופר, "אין הבדלה". התקיעות המדוברות כאן היו סדרת תקיעות שופר שנעשו במהלך אחר הצהריים של ערב שבת, להודיע לאנשי העיר שעליהם להפסיק ממלאכה משום שהשבת קרבה, ואחריהן שלוש תקיעות נוספות ברגע כניסת השבת; ואותו סדר עצמו קדם ליום טוב. בכל מצב המחייב תקיעות אלו אין אומרים הבדלה. ההבדלה היא הברכה הנאמרת ביציאת שבת או יום טוב, ובה אנו נותנים ביטוי למעבר מיום שהמלאכות אסורות בו לימות חול שהן נעשות בהם בהיתר. ולהיפך: "וכל מקום שיש הבדלה", בכל מקום שההבדלה במקומה, "אין תקיעה".
עתה פורשת המשנה את שני הצדדים. "יום טוב שחל להיות", יום טוב שחל "בערב שבת": "תוקעין ולא מבדילין". תוקעים באותו ערב שבת, להודיע לציבור ששלב חדש בא. מלאכות הקשורות באוכל היו מותרות כל היום ועומדות להיאסר, והתקיעות מפרסמות זאת. אך כשיוצא יום טוב בערב שבת אין אומרים הבדלה, שכן שום דבר שנאסר ביום טוב אינו נעשה מותר עם כניסת השבת. אין כאן איסור שהוסר, ואין אפוא מעבר שיש להכריז עליו. ההבדלה מלווה ירידה מקדושה חמורה לקלה, ולעולם לא עלייה, וקדושת שבת גדולה מקדושת יום טוב. ואילו השופר תוקע דווקא משום שנתבע מאיתנו יותר: ההיתר לבשל נסגר.
נקודה צדדית שראוי לציין: השמעת קול בכלי שיר אסורה בדרך כלל בשבת וביום טוב מגזירת חכמים, והשופר בכלל האיסור. ואף על פי כן, במקרה מסוים זה התירו חכמים לתקוע ביום טוב שחל בערב שבת, כדי למנוע מבני אדם להמשיך בהכנת המאכלים אל תוך השבת עצמה. מי שבישל כל היום ביום טוב עלול בקלות להיגרר לעשות כן גם משנכנסה השבת.
"ובמוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין". יום טוב שחל ביום ראשון, כך שהשבת מפנה את מקומה ליום טוב במוצאי שבת: מבדילים, שכן מלאכות אוכל נפש שהשבת אסרה נפתחות עתה. אבל השופר שותק באותה שבת אחר הצהריים, שהרי שום דבר שהשבת התירה אינו הולך להיאסר. התקיעות קיימות כהתרעה, ובכיוון הזה אין על מה להתריע.
נוסח אותה הבדלה
"כיצד מבדילין?" לאחר שנקבע ששבת הנכנסת ישר ליום טוב טעונה הבדלה, מבקשת המשנה לדעת מהו הנוסח. "המבדיל בין קדש לקדש", המבדיל בין קדושה לקדושה. "רבי דוסא אומר: בין קדש חמור לקדש הקל", ולנוסחו של רבי דוסא אנו אומרים שהוא מבדיל בין קדושה חמורה לקדושה קלה. יש דרגות בקדושה גם כששני הימים קדושים, ובדיוק את הדרגות הללו אנו מבטאים לפני הקדוש ברוך הוא.