חולין, פרק תשיעי, משנה ו. הפרק כולו עוסק בדיני הטומאה בכל אותם חלקים שאינם הבשר עצמו, כגון העורות, וכן בכיסויים ובחיבורים המשמשים את הבשר. משנתנו מיישמת את העקרונות הללו בשני מקרים יוצאי דופן בשמונה השרצים שנבלתם מטמאה: ביצה של שרץ, ועכבר שנוצר רק למחצה.
ביצה שהאפרוח שבתוכה נוצר
פותחת המשנה: "ביצת השרץ המרוקמת טהורה", כלומר ביצה של שרץ שכבר נרקם ונוצר בתוכה הוולד, טהורה. אף על פי שיש בתוכה שרץ המתפתח, הקליפה חוצצת וסוגרת עליו לגמרי. טומאת שרץ נמסרת במגע, וכאן אין במה לגעת. הוולד סגור ומכוסה כולו, ולפיכך אין הביצה מטמאה.
"ניקבה כל שהוא טמאה", אם ניקבה הביצה בכל שהוא, הרי היא טמאה. משנוצר בה נקב, אפילו קטן כל כך שאין אלא כדי להכניס דרכו נימה ולהגיע אל הוולד שבפנים, המצב משתנה לחלוטין. עכשיו הוולד ראוי לנגיעה, והקליפה המקיפה אותו נחשבת שומר, כיסוי המגן על השרץ שבתוכה. והשומר מצטרף למה שהוא שומר עליו, ולכן הביצה עצמה נושאת ומעבירה את הטומאה.
עכבר שחציו בשר וחציו אדמה
עכבר שחציו בשר וחציו אדמה
מכאן עוברת המשנה למקרה שני, "עכבר", הנמנה עם שמונה השרצים. המשנה מתארת עכבר "שחציו בשר", שמחצית גופו בשר ממש, "וחציו אדמה", ואילו מחציתו האחרת עדיין אדמה פשוטה. מדובר בבריה יוצאת דופן שנתפסה באמצע היווצרותה: חלק ממנה כבר נעשה בשר ועור ממש, ואילו החלק הנותר לא נעשה עדיין אלא קרקע.
ומה דינו של אדם הנוגע בבריה כזאת? בצד שכבר נוצר פוסקת המשנה "הנוגע בבשר טמא": הנוגע באותה מחצית נטמא, שהרי נגע בבשר שרץ שאינו חי. ואילו בצד שעדיין לא נוצר הדין הוא "באדמה טהור": הנוגע שם נשאר טהור, שכן אדמה אינה בגדר בשר שרץ כלל.
שיטת רבי יהודה
שיטת רבי יהודה
ובאה דעה חולקת. "רבי יהודה אומר", ולדעתו הטומאה מתפשטת יותר: "אף הנוגע", אפילו מי שידו נוגעת באדמה, ובלבד שהיא האדמה "שכנגד הבשר", אותו חלק המצוי ממש כנגד המחצית שנעשתה בשר, הרי הוא "טמא". לדעת רבי יהודה אין זו אדמה סתם המונחת בצד הבריה, אלא החומר שממנו נוצר גופו של העכבר הזה, תהליך שעדיין נמשך, ולפיכך כבר עכשיו יש לאותה אדמה דין בשר השרץ והיא מטמאה.