חולין, פרק ח, משנה ו. פרקנו עסק כל העת בפגישה שבין בשר לחלב, ובאותם דברים שבהמה כשרה נושאת בתוכה גם לאחר שחיטה כהלכתה. משנה זו נוטלת שני דברים כאלה ומעמידה אותם זה מול זה: החלב, כלומר החלבים האסורים, והדם. שניהם נשארים באיסורם בין שהשחיטה היתה כשרה ובין שלא. השאלה שהמשנה שואלת היא מי מהשניים חמור יותר, והתשובה היא שלכל אחד מהם דינים שאין בחברו.
המשנה פותחת בנוסח כפול: "חומר בחלב מבדם, וחומר בדם שבחלב", יש חומרה בחלב שאין בדם, ויש חומרה בדם שאין בחלב. לכל אחד מהם מערכת דינים חמורה משלו, שאין לה מקבילה בשני.
במה החלב חמור
ראשונה שבחומרות החלב: "חומר בחלב שהחלב מועלין בו", כשהחלבים הם של קרבן, הנהנה מהם עשוי להתחייב במעילה, כלומר בשימוש בקודש שלא ברשות.
התבוננו מה הוא החלב בכל אחד מן המצבים. בבהמת חולין החלבים הללו פשוט אסורים באכילה, והאוכלם בשוגג מביא קרבן חטאת. (וכך גם בדם: בין דם בהמה ובין דם עוף, האוכלו בשוגג מביא קרבן.) אבל בקרבן החלב אינו נזרק אלא מוקטר על גבי המזבח. הוא של הקדוש ברוך הוא. לפיכך כל הנהנה ממנו שלח יד בנכסי הקדש, והלכות מעילה חלות עליו.
ראוי להבהיר עניין במעילה: העבירה מוגדרת כמי שנעשתה בלי ידיעה. מי שנהנה מן ההקדש משלם את שוויו להקדש בתוספת חומש, ואף מביא קרבן אשם. כל אחת מן התוצאות הללו עשויה לבוא בעקבות חלב של קרבן.
"וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא", אכילת חלבו של קרבן מחייבת חטאת אף בשלושה עניינים נוספים.
- פיגול: אם בשעה שעשה הכהן אחת מעבודות הקרבן העיקריות, כגון זריקת הדם, חשב מחשבה פסולה, והיא שייאכל הבשר לאחר זמנו, נפסל הקרבן בכך. והאוכל ממנו אחר כך בשוגג מביא קרבן חטאת. המשנה מלמדת שהפיגול מגיע גם אל החלבים האסורים.
- נותר: אם הכל נעשה בדיוק כשורה, אלא שעבר זמן אכילת הקרבן, מה שנשאר הוא נותר, והאוכלו לאחר מכן מביא קרבן חטאת. אף זה חל על החלב.
- טמא: אדם שהיה בטומאה ואכל מבשר הקרבן מביא קרבן חטאת, ואף כאן החלב בכלל.
בשלושת המקרים הללו דין חלבו של הקרבן כדין בשרו ממש.
"מה שאין כן בדם", בדם התמונה שונה לגמרי. אין מעילה בדם הקרבנות מעולם, ואינו נפסל בפיגול, ואינו נעשה נותר, ואף אדם שהיה בטומאה ואכלו אינו מתחייב בכך.
במה הדם חמור
"וחומר בדם, שהדם נוהג בבהמה וחיה ועוף, בין טמאים בין טהורים", לדם חומרה משלו, שאיסור הדם חל בבהמה, בחיה ובעוף, בין שהם ממין טהור ובין שהם ממין טמא. האוכל את דמו של כל אחד מהם עבר על איסור אכילת דם שבתורה.
"וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד", ואיסור החלב, לעומת זאת, אינו חל אלא בחלביה של בהמה טהורה. אין העופות בכלל, ואין החיות בכלל; אין להלכות חלב שום נגיעה בהם כלל.
נקודה לסיום
כשהמשנה אומרת שמביא קרבן חטאת באותם מקרים של חלב, חיוב זה בא בנוסף לקרבן החטאת הרגיל שאכילת החלב עצמה מחייבת. לפיכך מי שאכל חלב שנעשה פיגול מביא שני קרבנות על מעשה אחד.