חולין, פרק ז, משנה ו. הפרק כולו עוסק באיסור גיד הנשה, אותו גיד שבירך הבהמה שאסור לאכלו. משנתנו שואלת שאלה יסודית על היקף האיסור: האם הוא חל בכל בהמה שהיא, או רק באותן בהמות שמותר לנו לאכלן מעיקרן?
פסק המשנה
המשנה קובעת: "נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה", כלומר דין גיד הנשה חל בבהמה טהורה ואינו חל בבהמה טמאה. איסור התורה נאמר לגבי הבהמות הכשרות לאכילה, ורק בהן הוא נאחז.
ולמה הדבר נוגע למעשה? למניין המלקות. מי שאכל את גיד הנשה של בהמה ממין המותר עבר על איסור גיד הנשה ולוקה עליו מלקות. מי שאכל את אותו גיד מבהמה ממין האסור אף הוא עשה עוול, ודאי: הבשר שאכל בא מבהמה שאסורה לו באכילה, ועל כך הוא לוקה. אבל המשנה אינה מוסיפה לו מלקות נוספות מעבר לזה, שכן במין האסור לא חל דין גיד הנשה כלל מעיקרא.
שיטת רבי יהודה
"רבי יהודה אומר: אף בטמאה", כלומר רבי יהודה סובר שהאיסור נוהג גם במין האסור באכילה. לדעתו, מי שאכל גיד כזה חייב מלקות שתי פעמים: אחת משום שבשר הבהמה הזו אסור לו, ואחת נוספת משום שגיד הנשה אסור לו.
ההוכחה מבני יעקב
רבי יהודה מביא את הסברא שמאחורי שיטתו: "והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה", כבר בני יעקב אבינו נמנעו מאכילת גיד הנשה, "ועדיין בהמה טמאה", ובאותו זמן בהמות מן המינים האסורים היו "מותרת להן", כלומר עמדו לפניהם באכילה.
הרקע הוא המעשה הידוע: יעקב נאבק עם המלאך ונפגע בכף ירכו, ולזכר אותו מאבק אנו נמנעים מאכילת גיד הנשה. רבי יהודה קורא בזה את שעת נתינת המצווה, בדורם של האבות. והנה באותם ימים לא היה איסור לאכול בהמה טמאה, וכל בהמה הייתה מותרת להם. ואם בכל זאת נצטוו בני יעקב שלא לאכול את גיד הנשה, בהכרח שהאיסור חל בכל בהמה שהם עשויים לאכול, ובכללן מה שאנו קוראים לו טמאה. זו סברתו של רבי יהודה, ומכאן הוא מסיק שהדין נוהג בבהמה טמאה אף בימינו.
תשובת חכמים
התנא קמא, הם חכמים הסתומים שבמשנתנו, משיבים לו ("אמרו לו") ושומטים את הנחת היסוד שלו לגמרי: "בסיני נאמר", הציווי הזה נאמר בסיני, "אלא שנכתב במקומו", והכתוב רק קבע אותו במקומו הראוי לו.
כלומר, בני יעקב לא היו מצווים באיסור זה כלל. מצוות גיד הנשה נאמרה לראשונה בהר סיני יחד עם שאר המצוות, והתורה רק כתבה אותה במקום שהיא שייכת אליו מבחינת התוכן, בתוך סיפור מאבקו של יעקב עם המלאך, שהרי הוא המעשה שהמצווה באה לזכרו. ואם כן, אין הסיפור שבבראשית יכול לשמש ראיה על תקופת האבות, וההוכחה של רבי יהודה נופלת. האיסור ניתן בסיני לעם שכבר נאסר עליו לאכול בהמה טמאה, ולפיכך הוא חל בבהמה טהורה בלבד.