חולין פרק ו, משנה ו: דם שניתז על הכותל ודם שעל הסכין

חולין, פרק ו, משנה ו. הפרק כולו עוסק בכיסוי הדם, מצוות כיסוי דמם של חיה או עוף שנשחטו, וכאן פונה המשנה למקרה שבו הדם לא הגיע כלל אל העפר.

נפתח בלשון התורה עצמה: "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר", הוא שופך את הדם ומכסה אותו בעפר. מלשון זו למדו חכמים שאין המצווה סתם השלכת עפר על דם שכבר נח על גבי הקרקע. מכינים עפר מלמטה מראש, כדי שהדם יישפך על גבי עפר, ורק אחר כך נותנים עליו עפר נוסף. כלומר, כיסוי הדם כולל שתי שכבות של עפר: אחת מתחת לדם ואחת מעליו. אין הדם צריך לשכון על הקרקע החשופה כשרק כיסוי מונח עליו מלמעלה.

דם שלא הגיע אל העפר

לאור דרישה זו שואלת משנתנו מה דינו של דם שנפל על משטח שאינו ראוי כלל לכיסוי. המשנה פוסקת: "דם הניתז ושעל הסכין, חייב לכסות", דם שניתז ופגע בכותל, וכן דם שנשאר על הסכין לאחר השחיטה, חייבים לכסותו.

הפתרון פשוט. מגרדים את הדם שקרש, בין שהתייבש על הטיח ובין שנשאר על הלהב, אוספים אותו, מניחים אותו על עפר שהוכן מראש, ואחר כך פורשים עליו עפר נוסף. שוב מונח הדם בין שתי שכבות עפר, אחת מלמטה ואחת מלמעלה, בדיוק כפי שמתאר הפסוק.

הגבלתו של רבי יהודה

רבי יהודה מצמצם את החיוב. "אמר רבי יהודה, אימתי", באיזה מצב נאמר דין זה, ותשובתו: "בזמן שאין שם דם", כשאין שם דם אחר, "אלא הוא", מלבד דם זה עצמו. אם הטיפות שניתזו על הטיח או שנדבקו ללהב הן כל הדם שיש לו, יש לאסוף אותן ולקיים בהן את המצווה.

"אבל יש שם דם", אך אם נמצא שם דם, "שלא הוא", דם אחר מלבד זה, אז "פטור מלכסות". המצווה מתקיימת בדם שהגיע אל הקרקע, ואין צורך לרדוף אחר השאריות שנותרו על הכלי או על הטיח.

העיקרון שביסוד דברי רבי יהודה הוא שמצוות כיסוי הדם אינה דורשת שיכוסה כל טיפה וטיפה מדם הבהמה; כיסוי מקצת הדם מקיים את החיוב. לפיכך, אם נפל אל העפר דם די והותר לקיום המצווה, מותר להניח לדם שנדבק לכותל או לסכין. רק כשאין דם אחר בנמצא צריך לחזור ולאסוף אותו.