חולין, פרק ד, משנה ו. המשנה פונה כאן לשאלה מדיני טרפה: בהמה שאחד מאיבריה נחתך או נקטע, האם היא נשארת כשרה באכילה, או שנעשתה בה פגיעה חמורה כל כך עד שהיא נחשבת טרפה?
ההלכה הפותחת: "בהמה שנחתכו רגליה", כלומר רגליה האחוריות נחתכו, "מן הארכובה ולמטה, כשרה". הארכובה שכאן היא הפרק שאנו קוראים לו הברך. אם החיתוך אירע בכל מקום מן הפרק הזה ולמטה, הבהמה נשארת בכשרותה: שוחטים אותה ובשרה נאכל, שכן לא נעשתה כאן טרפה.
"מן הארכובה ולמעלה, פסולה". נחתכה הרגל למעלה מן הפרק הזה, הבהמה פסולה. פגיעה כזו שייכת לסוג המכות שאין מהן תקנה; אין לבהמה סיכוי להתקיים שנים עשר חודש, ולפיכך אף שחיטה שנעשתה כהלכתה על כל דקדוקיה אינה מתירה את בשרה.
"וכן שניטל צומת הגידין". אותו דין עצמו נאמר בבהמה שניטל ממנה צומת הגידין. שלושה גידים נמשכים בחלק האחורי של הרגל ומתקבצים יחד במקום שהוא מעט למעלה מן הפרק. משניטל מקום ההתכנסות הזה, הבהמה נעשתה טרפה, והדין הזה נאמר אף במקרה שלא ניזוק שום עצם.
מכאן עוברת המשנה למקרה חדש, שבו לא נחתך דבר: העצם נשברה והאיבר נשאר תלוי בגוף. "נשבר העצם". השבר אירע למטה מן הארכובה, ואף על פי כן העור והבשר מוסיפים להחזיק את האיבר במקומו. מה אפוא מעמדו ההלכתי של אותו חלק מדולדל?
"אם רוב הבשר קיים, שחיטתה מטהרתו". אם רוב הבשר שסביב השבר נשאר שלם, והעצם השבורה עדיין עטופה בבשר ובעור, האיבר נחשב חלק מן הבהמה עצמה. לפיכך השחיטה מטהרת אותו כשם שהיא מטהרת את גוף הבהמה, והאיבר מותר באכילה.
"ואם לאו, אין שחיטתה מטהרתו". אם רוב הבשר שבמקום השבר נהרס, והמקום נקרע ונרוצץ, אין השחיטה מועילה כלום לאיבר המדולדל הזה. אף שעדיין יש דבר המחברו לגוף, ההלכה רואה אותו כאילו כבר נפל ממנה, ושחיטת הבהמה אינה משנה את מעמדו.