חולין, פרק ג, משנה ו. שתי המשניות האחרונות של הפרק פונות לנושא חדש: הסימנים הגופניים שבהם אנו מזהים כי בהמה או עוף שייכים למין טהור.
המשנה פותחת בעולם החי: "סימני בהמה וחיה", סימני הזיהוי של הבהמה ושל החיה, "נאמרו מן התורה", נאמרו בתורה עצמה. שני סימנים הם: פרסה החלוקה לגמרי לשתיים, והעלאת גרה. וכך שנה הפסוק: "זאת החיה אשר תאכלו", זו הבריה החיה שמותר לכם לאכול, "מכל הבהמה", מכל הבהמות "אשר על הארץ": "כל מפרסת פרסה", כל שיש לה פרסה, "ושוסעת שסע פרסות", שהיא שסועה עד תומה לשתי פרסות נפרדות, "מעלת גרה בבהמה", ומעלה גרה בכלל הבהמות, "אותה תאכלו", זו המותרת לכם.
בהמה וחיה, המבויתת והמדברית, שווים בזוג הסימנים: פרסה חלוקה כל כולה והעלאת גרה.
סימנים בלבד, או גם מסורת?
אף שהסימנים הללו נאמרו בתורה עצמה, יש מן הפוסקים הסוברים שאין הסימנים מספיקים בפני עצמם. לדעתם נדרשת גם מסורת, קבלה מדור לדור, שמין זה טהור. בלא מסורת כזו אין אוכלים את הבהמה אף אם שני הסימנים נמצאים בה.
עופות: אין פסוק, אבל יש רשימת סימנים מדברי חכמים
"וסימני העוף לא נאמרו": בעופות לא נתנה התורה סימנים כלל. "אבל אמרו חכמים": אלא שחכמים אמרו סימנים משלהם. התורה מונה רשימה של עופות אסורים, ומתוך עיון במאפיינים המשותפים לעופות שברשימה יכלו החכמים לנסח את הסימנים המבדילים בין עוף טהור לעוף טמא.
"כל עוף הדורס טמא": כל עוף שאוחז את מזונו בציפורניו, מגביהו מן הארץ ואוכלו כשהוא מחזיקו, טמא הוא. כל אחד ואחד מן העופות שמנתה התורה באיסור נוהג כך.
מכאן עוברת המשנה לסימנים המורים על טהרה, ושלושה היא מונה: "אצבע יתירה", "זפק", ו"קורקבנו נקלף". עוף שנמצאו בו אלו הרי הוא "טהור":
- אצבע יתירה: אצבע היוצאת מאחורי הרגל, גבוהה משאר האצבעות. כמעט לכל עוף יש אחת כזו, והיא נקראת "יתירה" רק משום שאינה בשורה אחת עם האצבעות הפונות לפנים.
- זפק: שק בראש הוושט שבו מתאסף המזון בטרם יתחיל העיכול ויתקדם במערכת העיכול.
- קורקבנו נקלף: הקורקבן הוא שק שרירי הטוחן את מזון העוף. אם ניתן להפריד את הקרום הפנימי שלו מן הבשר באצבעות בלבד, בלי להיעזר בסכין, אותו עוף טהור.
עוף טהור יימצא בו סימן אחד או יותר משלושת אלו. אולם תכונת הדורס, החוטף את מזונו, גוברת על הכול: עוף הדורס אסור אף אם נמצאו בו שלושת הסימנים החיוביים. הטהרה נקבעת רק במקום שהעוף אינו דורס ויש בו אצבע יתירה, או זפק, או קורקבן שקרומו נקלף.
ולמעשה, אף עוף שאינו דורס ויש בו כל שלושת הסימנים הללו, אין אוכלים אותו אלא אם כן יש בידינו מסורת שמין זה טהור. זו שיטת התנא קמא.
דעת רבי אליעזר בר' צדוק
המשנה נחתמת בדעה נוספת. רבי אליעזר בר' צדוק אומר: "כל עוף" ש"חולק את רגליו" הרי הוא "טמא". ובאיזה עוף מדובר? בעוף שכאשר הוא נח על ענף או על כל בליטה דקה, הוא אוחז בה בשתי אצבעות מלפנים ובשתי אצבעות מאחור. לדעתו עמידה כזו היא כשלעצמה הוכחה שהעוף אוחז את טרפו בציפורניו, ואין עוף העומד כך נמנה לעולם בין המינים הטהורים.