חולין, פרק ב, משנה ו. לאורך הפרק כולו עסקנו במה שמכשיר את השחיטה, וכאן הבעיה מגיעה מכיוון אחר לגמרי: לא הסכין ולא החתך, אלא מצבה של הבהמה. יש בהמה כה חלושה עד שאיננו יכולים לדעת באמת אם הנשמה כבר יצאה ממנה לפני שהסתיימה מלאכת הסכין. ואם אכן מתה אפילו רגע קודם, לא הועילה השחיטה כלום, הרי זו נבלה, ואסורה באכילה. נדרשת אפוא הוכחה לשני דברים: שהיתה בה חיות בשעה שנחתך הסימן, ושהחיתוך הוא שהמית אותה. המשנה נותנת לנו את הסימנים שבהם מתבררת ההוכחה הזאת.
המקרה: השוחט את המסוכנת
"השוחט את המסוכנת", השוחט בהמה הנתונה בסכנה: כוחה תש עד שאין רגליה נושאות אותה, וכשמעמידים אותה היא צונחת שוב. ויש לדייק במה שאין הדיון עוסק בו. אין מדובר בטרפה, בהמה שנפסלה מחמת מכה או פגם באחד האיברים שהחיים תלויים בהם; טרפה אסורה גם אם נשחטה בשחיטה מהודרת לחלוטין. הבהמה שלפנינו שלמה בגופה, והחשש היחיד הוא שמא פרחה נשמתה רגע לפני שהגיעה הסכין, ונמצא שהבשר הוא בשרה של בהמה שכבר מתה.
רבן שמעון בן גמליאל: פרכוס של אבר
רבן שמעון בן גמליאל קובע את הרף: "עד שתפרכס ביד וברגל". ההנחה הראשונית שלנו היא שהמיתה קדמה, והנחה זו נדחית רק אם הבהמה מפרכסת ברגל, ביד או ברגל אחורית, בשעת החיתוך. החיים מתגלים בתגובה. פרכוס בשעת השחיטה מלמד שהבהמה עדיין לא מתה, ונמצא שהסכין היא שנטלה את חייה והבשר מותר באכילה. הרי בהמה בריאה בועטת ומתאבקת מפני שהיא חשה בכאב; אף כאן, כל חיות שנותרה בה תודיע על עצמה בתנועה.
רבי אליעזר: זינוק הדם
"רבי אליעזר אומר, דיו אם זינקה". לדעת רבי אליעזר די בכך שהדם יוצא בקילוח חזק בשעה שנחתך הצוואר. כשחותכים את צווארה של בריה חיה, הדם יוצא בלחץ, בסילון. הזינוק הזה, לשיטתו, מעיד על החיות מצד עצמו, ואין צורך לראות פרכוס באיברים.
רבי שמעון: יישום מעשי
"אמר רבי שמעון". רבי שמעון מוציא עכשיו הלכה למעשה מתוך אמת המידה של רבי אליעזר. "אף השוחט בלילה, ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם, כשרה, שזינקה, וכמדת רבי אליעזר". אדם שחט בחשכת הלילה, כשלא היה אור לראות בו פרכוס, ובבוקר בא ומצא את הכתלים שליד צוואר הבהמה מותזים דם. הבהמה כשרה. דם בכמות כזאת ובמקום כזה לא היה יכול להגיע לשם אלא בזינוק בסיום החיתוך, וזינוק כזה מעיד שהנשמה עדיין לא יצאה, בדיוק לפי אמת המידה שנתן רבי אליעזר.
חכמים: עמדת ביניים
"וחכמים אומרים, עד שתפרכס או ביד או ברגל, או עד שתכשכש בזנבה". חכמים מציעים דעה שלישית. הבהמה מוכיחה שהיתה חיה באחת משלוש תנועות: פרכוס ביד, פרכוס ברגל, או כשכוש בזנב. נמצא שהם מקילים יותר מרבן שמעון בן גמליאל, שהצריך דווקא יד ורגל ולא קיבל כשכוש זנב כראיה, ומחמירים יותר מרבי אליעזר, שהסתפק בזינוק דם בלבד, מה שחכמים אינם מקבלים. דעתם עומדת בין השתיים.
בהמה דקה ובהמה גסה
"אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה", הדין שווה בבהמה דקה, כבש או עז, ובבהמה גסה כגון פרה. בין כך ובין כך, בהמה שכשלו כוחותיה אסורה לנו אלא אם כן הוברר בלא ספק שהיתה חיה בשעת השחיטה. ואף על פי כן, בפרט אחד אין שתי הקטגוריות שוות.
"בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה, פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש בלבד". כבש או עז שפשטו את היד והשאירו אותה פשוטה בלי להחזירה, אין השחיטה כשרה, שכן בהמה דקה עושה תנועה זו מאליה בשעה שנשמתה יוצאת. זו יציאת הנשמה, לא סימן חיים. שור נוהג אחרת: אינו פושט אבר בדרך זו בשעת מיתתו, ולפיכך בבהמה גסה אותה תנועה עצמה כן מעידה שהבהמה עדיין לא מתה.
רק בבהמה שהוחזקה מסוכנת
"במה דברים אמורים, שהיתה בחזקת מסוכנת". כל האמור לעיל, הדרישה שהבהמה השחוטה תראה סימן חיים כדי שתהיה מותרת באכילה, נאמר רק בבהמה שכבר היתה עליה חזקת מסוכנת בבואה לשחיטה. "אבל אם היתה בחזקת בריאה", אם לעומת זאת הוחזקה הבהמה בריאה, אז "אפילו אין בה אחד" (אפילו אין בה אף לא אחד) "מכל הסימנין הללו, כשרה". אף שלא זעה כלל בשעת גמר החיתוך, אין כאן מה לחשוש. חיותה אינה מוטלת בספק, והבהמה כשרה.