חולין, פרק א, משנה ו. משנתנו ממשיכה באותה תבנית של שתי המשניות שלפניה: היא מעמידה זו לעומת זו חמישה זוגות של נושאים הדומים זה לזה עד מאוד, ואף על פי כן, כשבודקים פרט הלכתי אחד מסוים, מתברר שאותו דבר עצמו המכשיר כאן הוא הפוסל שם. אין ביניהם שום חפיפה.
פרה אדומה ועגלה ערופה
הזוג הראשון: "כשר בפרה", מה שמכשיר את הפרה האדומה, "פסול בעגלה", פוסל בעגלה; "כשר בעגלה", מה שמכשיר את העגלה, "פסול בפרה", פוסל בפרה.
הפרה האדומה היא פרה אדומה שלא נעשתה בה שום עבודה. לאחר שנשרפת, אפרה מטהר אדם או כלי שנטמאו בטומאת מת. עגלה ערופה שייכת למצב אחר לגמרי: נמצא הרוג בשדה, בין העיירות, ואין יודעים מי הרגו. הסנהדרין הגדולה מודדת את המרחקים כדי לקבוע איזו עיר קרובה יותר, וזקני העיר, זקני העיר הקרובה, לוקחים עגלה והורגים אותה בשבירת העורף מאחור, מעשה הנקרא עריפה. אחר כך הם רוחצים את ידיהם ומכריזים בפומבי שאין הדם הזה נשפך על ידיהם.
שתיהן מסוג הקרבנות, ולשתיהן מאפיין בולט משותף: אף אחת מהן אינה נעשית בתוך בית המקדש. שתי הבהמות נהרגות מחוצה לו, ומשום כך המשנה מעמידה אותן זו כנגד זו. וכאן בדיוק הן נחלקות. הפרה האדומה טעונה שחיטה רגילה, מלפנים בצוואר. עגלה ערופה טעונה עריפה, שבירת המפרקת מאחור. השחיטה, אותו דבר עצמו המכשיר את הפרה האדומה, היתה פוסלת את עגלה ערופה. והעריפה, אותו דבר עצמו שעגלה ערופה טעונה, היתה פוסלת את הפרה האדומה.
כוהנים ולוויים
הזוג השני: "כשר בכוהנים", מה שמכשיר כוהן, "פסול בלוויים", פוסל לוי; "כשר בלוויים", מה שמכשיר לוי, "פסול בכוהנים", פוסל כוהן. כאן עוברת המשנה לאנשים שעסקו בעבודה במשכן ובבית המקדש.
לוי שהגיע לגיל חמישים שוב אינו כשר לעבודת המשכן. המשכן היה המקדש הנייד ששירת את האומה עד שנבנה בית המקדש הקבוע, ובמשך שנות המסעות במדבר הוא פורק והוקם שוב ושוב. העבודה הכבדה הזאת הוטלה על שבט לוי, ובגיל חמישים כבר לא היה כוחו של אדם עומד לו בדרך כלל. היה גם פסול שני: לוי שקולו נתקלקל עם השנים, שכן השירה בבית המקדש היתה מסורה להם.
כוהנים לא נפסלו מעולם מאחד משני הטעמים האלה. לא ריבוי שנים ולא קול שנחלש הוציאו כוהן מן העבודה. אבל הכוהנים נפסלו בדבר אחר לגמרי: מום בגוף. ומום אינו נוגע ללוי כלל וכלל.
הרי שההיפוך שלם: הזִקנה וחולשת הקול, שאינן פוסלות כוהן כלל, פוסלות לוי. והמום, שאינו פוסל לוי כלל, פוסל כוהן.
כדאי להוסיף הבהרה אחת. פסולו של הלוי בגיל חמישים נאמר רק לעבודת המשכן. בבית המקדש היה יכול להמשיך ולעבוד, שהרי המקדש הקבוע לא היה מתפרק ונישא, והעבודה הכבדה שכוחו של הזקן לא עמד בה פשוט לא היתה קיימת שם.
כלי חרס ושאר כל הכלים
הזוג השלישי עובר לכלים: "טהור בכלי חרס", מה שמשאיר כלי חרס בטהרתו, "טמא בכל הכלים", מטמא כל שאר סוגי הכלים; "טהור בכל הכלים", מה שמשאיר את כל שאר הכלים בטהרתם, "טמא בכלי חרס", מטמא כלי חרס.
כשמקור טומאה נוגע בדופן החיצונית של כלי חרס, הכלי נשאר טהור. כלים מכל חומר אחר נוהגים אחרת: נגעו בהם בכל מקום שהוא, ובכלל זה מבחוץ, נטמאו. ולהיפך: נכנס מקור טומאה לחלל האוויר שבתוך כלי החרס, הכלי נטמא אף שלא נגע בו דבר, ואילו כלי מחומר אחר נשאר טהור במצב כזה עד שתהיה נגיעה ממשית.
התוצאה: נגיעה מבחוץ אינה עושה כלום לכלי חרס אך מטמאה כלי רגיל, ואילו כניסה לחלל האוויר מטמאה כלי חרס ואינה משפיעה כלל על כלי רגיל.
כלי עץ וכלי מתכות
הזוג הרביעי: "טהור בכלי עץ", מה שמשאיר כלי עץ בטהרתו, "טמא בכלי מתכות", מטמא כלי מתכת; "טהור בכלי מתכות", מה שמשאיר כלי מתכת בטהרתו, "טמא בכלי עץ", מטמא כלי עץ.
כלי עץ אינו מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול, מקום שיכול להחזיק בו דבר, כמו כף: אף כף מחזיקה מעט נוזל. כלי מתכת, לעומת זאת, מקבל טומאה אף כשהוא פשוט לגמרי, כגון סכין. ומן הצד השני: כלי מתכת שלא נגמרה מלאכתו, ראוי לשימוש אך עדיין לא הושלם, אינו מקבל טומאה, ואילו כלי עץ שלא נגמרה מלאכתו מקבל טומאה.
הרי שבית הקיבול הוא שעושה כלי עץ לבר קבלת טומאה, ואינו משנה כלום במתכת. וגמר המלאכה הוא שעושה כלי מתכת לבר קבלת טומאה, ואינו משנה כלום בעץ.
שקדים מרים ושקדים מתוקים
המקרה החמישי והאחרון במשנתנו עוסק בשני סוגי שקדים, המרים והמתוקים. נזכיר את העיקרון שביסוד הדבר: תרומות ומעשרות מפרישים רק מפירות הראויים לאכילה. עיקרון זה הוא המניע את כל ההשוואה.
לשון המשנה: "החייב בשקדים המרים", מה שחייב בתרומות ומעשרות בשקדים המרים, "פטור במתוקים", פטור במתוקים; "החייב במתוקים", מה שחייב בשקדים המתוקים, "פטור במרים", פטור במרים.
שקדים מרים נחשבים אוכל רק בעודם קטנים, ובשלב הזה הם חייבים בתרומות ומעשרות. שקדים מתוקים ראויים לאכילה רק לאחר שגדלו. נמצא שכל זמן שהשקדים קטנים, המרים הם אוכל וחייבים, והמתוקים, שאינם ראויים עדיין לאכילה, פטורים. ומשהגיעו השקדים לגודלם המלא מתהפכת התמונה: המתוקים הם עתה אוכל וחייבים, ודווקא בשלב הזה המרים פטורים.