חולין, פרק ט, משנה ה. פרקנו עוסק והולך בשאלה מה נחשב יד (בית אחיזה) ומה נחשב שומר (עטיפה מגינה) לעניין העברת טומאה. משנתנו מיישמת את הכללים האלה במקרה מסוים: הקולית, עצם שיש בה מוח, שקליפתה הקשה עוטפת את המוח הרך שבתוכה. השאלה היא אימתי הטומאה עוברת אל מי שנוגע בעצם.
הבבא הראשונה אומרת: "קולית המת וקולית המוקדשין", קולית שבאה מן המת, וכן קולית של בשר קודשים שנעשה פיגול או נותר. בשתיהן הדין הוא "הנוגע בהן", מי שנוגע בהן, "בין סתומים", בין שהן סתומות לגמרי, "בין נקובים", ובין שנעשה בהן נקב, "טמא", נטמא בכל אופן.
מדוע מצב העצם אינו משנה בשני המקרים האלה? מפני שהטומאה מקורה בעצם עצמה ולא במוח המונח בתוכה. בחלקה השני של המשנה נלמד שמוח הסגור בתוך עצם אינו מטמא את מי שאוחז בקליפה החיצונית, שהרי אין הוא בא במגע עם אותו מוח כלל. אבל במקום שהעצם היא עצמה מקור הטומאה, אין כאן דבר מוסתר שעליו להגיע אליו. הכתוב אומר במפורש שעצם אדם שהניחו המתים מטמאה, ובפיגול ובנותר תיקנו חכמים שהנוגע בבשר כזה נטמא.
כדאי להתעכב על טעמה של אותה תקנה. חכמים רצו שהכוהנים יהיו זריזים בעבודה: נזהרים שלא ייפסל קרבן במחשבה פסולה (פיגול), ונזהרים שייאכל הבשר בזמנו ולא יישאר לאחר הזמן (נותר). משתלו טומאה בבשר כזה, נתנו לכוהנים דחף חזק לשמור על הקרבנות כראוי. וכיוון שהעצמות הן חלק מן הקרבן, הרחיבו את התקנה גם אליהן, שהנוגע בהן נטמא.
עכשיו מציגה המשנה את המצב ההפוך: "קולית נבילה וקולית השרץ", קולית שבאה מנבילה, וקולית שבאה מאחד משמונת השרצים המנויים בתורה. בהן הדין הוא "הנוגע בהן סתומים, טהור": כל זמן שהן סתומות, הנוגע בהן נשאר טהור. במקרים אלה אין העצם נושאת טומאה מצד עצמה, והטומאה שייכת לבשר בלבד. לפיכך, כשהקליפה סגורה לחלוטין, בלי נקב ובלי פתח כלשהו, אי אפשר לבוא במגע עם הבשר או המוח שבפנים, והאדם נשאר טהור.
"נקובים כל שהוא, מטמאין במגע." אם ניקבו העצמות, ואפילו בנקב הקטן שבקטנים, הן מטמאות במגע. שיעור הנקב הוא כדי שיוכל אדם להכניס בו אפילו שערה אחת משערותיו ולהגיע אל הבשר או אל המוח שבתוך העצם. משנעשה החומר הטמא שבפנים נגיש בדרך זו, נעשית העצם המקיפה אותו שומר, עטיפה מגינה לבשר, ושומר מעביר את טומאת הדבר שהוא שומר עליו. לכן די בנגיעה בחלקה החיצוני של העצם.
ממגע למשא
קביעת המשנה שקולית סתומה אינה מטמאה נשענת על כלל רחב יותר: כל שאינו מטמא במגע אינו מטמא גם במשא. עכשיו נותנת המשנה את המקור לכלל הזה.
"מנין שאף במשא?" מהו המקור מן הכתוב לומר שדבר שאינו יכול לטמא במגע אינו יכול לטמא אף במשא? "תלמוד לומר", הפסוק העוסק בנבילה מזכיר בנשימה אחת "הנוגע והנושא", את הנוגע יחד עם הנושא. וכיוון שהתורה כרכה את שני המעשים זה בזה, הלימוד הוא: "את שבא לכלל מגע", דבר שהוא בכלל מטמאי מגע, "בא לכלל משא", הוא גם בכלל מטמאי משא; ומה "שלא בא לכלל מגע", דבר שיצא מכלל מטמאי מגע, כגון מוח הסגור בתוך עצמו, "לא בא לכלל משא", יצא גם מכלל מטמאי משא.