חולין, פרק ח, משנה ה. כל הפרק עוסק בדיני בשר שנתבשל בחלב ובאותם מקרי גבול שבהם נפגשים בשר וחלב זה בזה. משנתנו פונה אל דבר שיושב בדיוק על קו הגבול הזה: הקיבה. כששוחטים עגל יונק, נמצא החלב שינק קרוש בתוך קיבתו, ואותו חלב קרוש, יחד עם עור הקיבה עצמו, יש בו הכוח להעמיד חלב ולעשותו גבינה. האם החומר הזה חלב הוא או בשר? וחלב של מי הוא, של העגל או של אמו? המשנה מביאה ארבעה דינים, והגמרא תראה שאין כולם נשענים על אותה הנחה.
קיבתה של בהמה שהיא נבלה
הדין הראשון: "קיבת נכרי", קיבה הנלקחת מבהמה שנכרי שחטה, ובהמשך לשון המשנה, "ושל נבלה", קיבה מן הנבלה. שתיהן אינן בהיתר: "אסורה". שחיטת נכרי אינה מכשירה את הבהמה, ולפיכך בהמה כזו עומדת בכלל נבלה. אמת, ייתכן בהחלט שהמין עצמו מין כשר הוא, ומה שמונח בקיבה תחילת ברייתו חלב גמור. ואף על פי כן, דין זה רואה את החלב הקרוש כשייך לגוף המחזיק אותו. וכיוון שאותו גוף נבלה הוא, כל מה שנחשב חלק ממנו נכלל באיסור עצמו, ואין להשתמש בקיבה.
העמדת גבינה בעור הקיבה
הדין השני: "המעמיד בעור של קיבה", מי שמעמיד את גבינתו בעור הקיבה. באותו עור יש כוח המעמיד, המהפך חלב נוזלי לגבינה, ומשום כך עשוי גבן לצקת את חלבו לתוך העור ולהניח לו לעשות את מלאכתו. הקושי הוא שהעור בשר הוא. מכאן תנאה של המשנה: "אם יש בו נותן טעם", אם השיעור המצוי בו די בו ליתן בחלב טעם של בשר. במקרה כזה הגבינה אסורה, שהרי בשר וחלב נצטרפו כאן למאכל אחד.
עגל כשר שינק מן הטרפה
ומכאן: "כשרה שינקה מן הטרפה", עגל כשר שינק חלב מאם שהיא טרפה. על קיבתו אומרת המשנה "קיבתה אסורה". שים לב שהעגל עצמו נעלם מן התמונה. החלב הקרוש שבמעיו מקורו באם, והיא היתה טרפה, ולפיכך היה חלבה אסור מחמת עצמו. אף עכשיו, כשהוא מונח בתוך בהמה שמצבה שלה תמים ונקי, מיוחס החומר אחורנית למקום שממנו בא, ומקורו היה אסור.
עגל טרפה שינק מן הכשרה
ועכשיו התמונה ההפוכה: "טרפה שינקה מן הכשרה", עגל שהוא עצמו טרפה אך ינק מאם כשרה. עליו פוסקת המשנה "קיבתה מותרת", ונותנת טעם לדבר: "מפני שכנוס במעיה", לפי שהחלב אינו אלא אסוף בתוך מעיה. נכנס לשם ונאגר שם, וזה כל ענינו. לפי חשבון זה אין החלב נעשה מעולם חלק מן העגל הטרפה; כאילו כלי נפרד של חלב מונח לו בתוך הבהמה.
קושיית הגמרא
הגמרא מבחינה שהדין הראשון והדין השלישי אינם נראים כיוצאים מהנחה אחת. במקרה הראשון נאסרה קיבת הנבלה דווקא משום שראינו אותה כחלק מן הבהמה, וכל שהוא חלק מן הנבלה נאסר עמה. במקרה השלישי והרביעי התעלמנו לגמרי מן הבהמה שהקיבה מצויה בה עכשיו, ושאלנו רק מהיכן בא החלב. אם המקור מותר, הקיבה מותרת, ואף בזמן שהיא מונחת בקיבתה של בהמה שהיא טרפה. כלומר, הדינים המאוחרים מניחים שאין הקיבה חלק מן הבהמה המחזיקה אותה כלל, וזה בדיוק היפוכה של ההנחה שביסוד הדין הראשון.
התירוץ
משיבה הגמרא ששתי דעות הועמדו זו בצד זו במשנה אחת. הדין הראשון הוא קולם של תנאים ראשונים, שסברו שחלב קרוש שבמעי העגל בשר העגל הוא. הדינים שאחריו הם קולה של קבוצת תנאים מאוחרת שחלקה עליהם, וסברה שאין חלב כזה חלק מן העגל כלל, אלא דומה הוא לחלב העומד בכלי לעצמו. לשיטתם, הקיבה היתה נשארת בהיתרה אף בנלקחת מעגל שהוא נבלה, בתנאי שהחלב עצמו מקורו ממקום המותר.