חולין, פרק ז, משנה ה. הפרק כולו עוסק באיסור גיד הנשה, וכאן פונה המשנה לשאלה מעשית מאוד: מה הדין כשהגיד האסור מגיע לתוך הקדרה יחד עם אוכל שכולו מותר? האם ההיתר נשאר בהיתרו, והאם יש נפקא מינה בשאלה אם עדיין אפשר להוציא את הגיד האסור מן הקדרה?
כשהגיד האסור נִיכָּר
פתיחת המשנה: "גיד הנשה שנתבשל עם הגידין", כלומר הגיד האסור נתבשל בקדרה יחד עם שאר גידי הבהמה, גידים שאין בהם איסור מצד עצמם. ההלכה נאמרת בשני חלקים. הראשון: "בזמן שמכירו, בנותן טעם". כשהוא מזהה איזה גיד הוא גיד הנשה ולכן יכול להוציאו מן הקדרה, השאלה היחידה שנותרה לגבי מה שנשאר בקדרה היא אם נתן טעם.
במלים אחרות, הדיון הופך להיות דיון בטעם בלבד. אם הגידים המותרים שבקדרה הם פי שישים מנפחו של גיד הנשה, אנו רואים את המצב כמצב שאין טעם הגיד האסור מורגש בהם, ושאר הקדרה מותר באכילה. אם היחס קטן מזה, נאמר שהיו ארבעים חלקים של גידים מותרים כנגד חלק אחד של גיד הנשה, אין ביטול; אנו מניחים מן הסתם שטעם הגיד האסור עבר לתוך הגידים המותרים, והם אסורים.
כשאינו נִיכָּר
החלק השני: "ואם לאו, כולן אסורין". אם אינו יודע לומר איזה מן הגידים שבקדרה הוא גיד הנשה, כולם אסורים, ואין שום נפקא מינה בכמות הגידים המותרים. כל חתיכה וחתיכה שבקדרה עלולה להיות הגיד האסור עצמו, ולפיכך אנו אוסרים את כל התערובת.
זו יציאה בולטת מן הכלל המצוי בידינו. בדרך כלל, כשדבר אסור מתערב באוכל מותר, פי שישים מנפחו מבטלים אותו. כאן הכלל הזה אינו מועיל לנו, והטעם הוא כזה שכבר פגשנו במסכת זו: גיד הנשה הוא בריה, יחידה שלמה בפני עצמה. וכשהדבר האסור הוא בריה שלמה ולא שבר של דבר, אין הביטול נעשה בנקל. אף פי שישים ממנו, ואף יותר, אין מבטלים אותו. לכן במקרה זה, אם אין בכוחו לזהות איזה גיד הוא גיד הנשה בשעה שהוא מונח שם בין כל האחרים, אינו אוכל מן התערובת כלל.
הרוטב שבקדרה
המשנה ממשיכה: "והרוטב, בנותן טעם". ואילו הרוטב שבקדרה אינו נאסר אלא אם כן נתן בו גיד הנשה טעם, וגם כאן השיעור הוא שישים. שימו לב לחילוק שהמשנה עושה. הרי זה עתה קבענו שהגיד עצמו אינו בטל, ואף על פי כן הטעם היוצא ממנו הוא ענין אחר לגמרי. טעם אינו בריה. אין הוא יחידה שלמה, ולכן דינו כדין כל דבר אסור אחר. לפיכך אם תכולת ההיתר שבקדרה היא פי שישים מנפח גיד הנשה, אין ברוטב שום בעיה והוא מותר באכילה.
חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא
אותה מסגרת עצמה חלה עתה על שאר איסורים. "וכן חתיכה של נבלה": חתיכה של נבלה, בשר בהמה שמתה בלא שחיטה כשרה, שנתערבה בין חתיכות של בשר כשר. ואותו דין ממש חל על "חתיכה של דג טמא", חתיכה החתוכה ממין דג אסור, "שנתבשלו עם החתיכות", שנתבשלה בקדרה בצד חתיכות של דג מותר.
ומדוע יהיה דינן כדין בריה? מפני שאנו מדברים בחתיכה חשובה כל כך שבעל הבית מגישה לפני אורחו. חתיכה כזו יש בה מעמד של חשיבות, וכשם שבבריה שדיברנו בה למעלה, אין היא בטלה ואפילו יהיו סביבה חתיכות היתר לרוב.
וכאן המשנה נוקטת אותו הלשון עצמו. "בזמן שמכירין, בנותן טעם": כל זמן שהחתיכה האסורה נִיכֶּרֶת ואפשר להוציאה, אין החתיכות הכשרות שנשארו נאסרות אלא במקום שעבר בהן טעמה. "ואם לאו, כולן אסורות, והרוטב בנותן טעם": אבל אם אינו יכול להבחין בין החתיכה האסורה לשאר, כל מה שבקדרה אסור, ואף אם מספר החתיכות רב, שהרי החשד שווה בכל אחת ואחת מהן, וחתיכה חשובה כזו אינה נבטלת לעולם בתערובת.
והרוטב, שוב, דינו לעצמו. אינו נאסר אלא אם כן נתנה בו חתיכת הבשר או הדג האסורה טעם, וגם זה נמדד בשישים. במקום שהנוזל המותר שבקדרה עולה פי שישים על החתיכה האסורה, הרוטב מותר, לפי שבטעם שייך ביטול.