חולין, פרק ו, משנה ה. הפרק כולו עוסק במצוות כיסוי הדם, החובה לכסות את דמה של חיה (חיה טהורה) או של עוף לאחר שחיטה. עד כה עסקו המשניות בשאלות מי חייב, מתי חלה החובה וכיצד מקיימים אותה. כאן פונה המשנה לסיבוך מעשי: מה הדין כאשר הדם שחייב בכיסוי אינו עומד לעצמו, אלא נתערב בנוזל אחר?
דם שנתערב במים
המקרה הראשון נאמר בפשטות: "דם שנתערב במים". דם שחלה עליו מצוות כיסוי, בין מחיה טהורה ובין מעוף, נפל לתוך מים. הכל תלוי עתה במה שהעין רואה. "אם יש בו" - אם בתערובת שלפנינו עדיין ניכרת "מראית דם", כלומר מראה של דם, אזי "חייב לכסות", ומכסים את הנוזל כמות שהוא. אבל אם המים בלעו את האודם לגמרי, עד שאין בכלי דבר הנראה כדם, בטלה החובה, שהרי אין כאן דם הנראה לעין.
דם שנתערב ביין
ממשיכה המשנה: "נתערב ביין", הדם נפל לתוך יין, וכאן מתעורר קושי חדש. יין אדום הוא כהה ואדום מצד עצמו, ולכן בדיקת התערובת אינה מוכיחה דבר: כל אודם שנבחין בו עשוי להיות של היין בלבד. על כן מוסרת לנו המשנה מבחן הנעשה במחשבה: "רואין אותו" - אומדים את המקרה - "כאילו הוא מים", כלומר מדמים כאילו במקום היין עומדים מים פשוטים. משאירים את הכמויות כמות שהן, מחליפים במחשבה את היין במים, ושואלים אם היה הדם ניכר בתערובת כזו. אם התשובה חיובית, חייב בכיסוי הדם. ואם כמות נוזל כזו הייתה מבליעה את המראה, אין חובת כיסוי.
דם שנתערב בדם אחר
"נתערב בדם הבהמה או בדם החיה": כאן נפל הדם החייב לתוך דם שאין בו חיוב כלל, ושתי דוגמאות ניתנו. האחת, דם של בהמה, שמצוות כיסוי אינה חלה עליו כלל. השנייה, דם של חיה שמתה שלא בשחיטה, שאף הוא אינו בכלל המצווה. בכל אחד מהם ההוראה היא "רואין אותו" - אומדים את התערובת - "כאילו הוא מים", מדמים את הדם הפטור כאילו מים באו במקומו, בדיוק כדרך שנהגו ביין. האם הדם החייב היה עדיין ניכר בכמות כזו? אם כן, מכסים; ואם כמות זו הייתה בולעת אותו כליל, אין מה לכסות.
רבי יהודה: אין דם מבטל דם
על ההוראה החותמת יש חולק. "רבי יהודה אומר", ושיטתו היא "אין דם מבטל דם": אין דם אחד מבטל את חברו. לדעתו, דם החייב בכיסוי שומר על זהותו כמה שלא יהיה הדם הפטור שסביבו. אפילו טיפה אחת שחייבת בכיסוי שנפלה לתוך כמות גדולה של דם שאינו חייב, אותה טיפה עומדת במקומה ובמעמדה, ולפיכך יש לקיים בה כיסוי הדם.
טעמו נשען על כלל כללי בדיני ביטול. ביטול, היעלמותה ההלכתית של כמות מועטת בתוך כמות מרובה, פועל כאשר שני הדברים הם ממינים שונים, מין בשאינו מינו. אבל כאשר המועט מתערב במרובה מאותו דבר עצמו, מין במינו, אין ביטול כלל. דם שנתערב בדם הוא מין במינו, ולכן, לדעת רבי יהודה, אין רואים את הדם הפטור כאילו הוא מים. וכיוון שמין במינו אינו בטל, הטיפה שחייבת בכיסוי עומדת במלוא קיומה, וחייב בכיסוי הדם.