חולין, פרק ד, משנה ה. הפרק ממשיך לעסוק בנקודות המפגש שבין שחיטה ובין לידה, וכאן המשנה נכנסת למקרה שמצוי מאוד במציאות: שחטו בהמה, ובשעה שפתחו אותה נמצא בתוכה ולד. האם שחיטת האם מתירה גם אותו, או שמא צריך הוולד שחיטה משלו?
הוולד כאחד מאיבריה של האם
פותחת המשנה: "השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה, חי או מת, או בן תשעה מת, קורעו ומוציא את דמו". מי ששחט בהמה ומצא בתוכה ולד בן שמונה חודשים, בין שהוא חי ובין שהוא מת, או ולד בן תשעה חודשים שמת, קורע אותו, מוציא את דמו ואוכלו.
ולד כזה אינו טעון שחיטה כלל; השחיטה שנעשתה באם מועילה גם לו. הסברה היא שאין לוולד כזה מעמד של בהמה בפני עצמה. ההלכה מתייחסת אליו כאל אחד מאיבריה של האם, כמו אכילת הכבד או הכליות שלה. וכיוון שאינו בריה בפני עצמו, די במה שכבר נעשה באם.
דבר אחד עדיין צריך לעשות. דם אסור באכילה לעולם, וכמו בכל אבר אחר של הבהמה, יש להוציא את הדם קודם אכילת הבשר. משהוצא הדם, הוולד מותר.
רבי מאיר: ולד בן תשעה שנמצא חי
ממשיכה המשנה: "מצא בן תשעה חי, טעון שחיטה, וחייב באותו ואת בנו, דברי רבי מאיר". מצא בתוך הבהמה השחוטה ולד חי בן תשעה חודשים, שהגיע לזמנו, הוולד הזה טעון שחיטה משלו.
מה נשתנה כאן? משום שוולד שהגיע לזמנו והוא חי נחשב בהמה בפני עצמה, ולא חלק מן האם. לאחר שנשחטה האם, הוולד הזה עדיין חי, עדיין מפרכס וזז, ולפיכך הוא עומד כישות עצמאית הזקוקה לשחיטה משלה.
רבי מאיר למד מכאן עוד הלכה, בעניין אותו ואת בנו, האיסור לשחוט אם ובנה ביום אחד. גם כאן האיסור נוהג: כיוון שהאם נשחטה זה עתה, אין לשחוט את הוולד החי הזה עד שיעבור היום. שיטת רבי מאיר היא שכבר בהיותו במעי אמו נחשב הוולד בהמה העומדת בפני עצמה.
שיטת חכמים
וחכמים חולקים: "וחכמים אומרים, שחיטת אמו מטהרתו". אף ולד בן תשעה שנמצא חי, לדעתם, נכלל במה שנעשה באם; שחיטתה היא שמתירה אותו. לשיטתם אין הוא בריה בפני עצמו, ולכן מותר לאוכלו בלא שום שחיטה שתיעשה בו.
אלא שכל זה מדין תורה בלבד. חכמים מודים שמדרבנן, כיוון שהעגל קם והלך על גבי קרקע, הוא טעון שחיטה משלו קודם שיאכלוהו, אף שאמו נשחטה בעודו במעיה. הגזרה נתקנה כדי שלא יבואו בני אדם, במשך הזמן, לאכול בהמות בלא שחיטה כלל.
רבי שמעון שזורי
"רבי שמעון שזורי אומר, אפילו בן שמונה שנים וחורש בשדה, שחיטת אמו מטהרתו". אומר רבי שמעון שזורי: דמיין לעצמך שאותו ולד שהיה במעי אמו בשעה שנשחטה יצא לאוויר העולם, הגיע לגיל שמונה שנים, והרי הוא מושך מחרשה בשדה. אף אז שחיטת אמו כבר התירה אותו. ממיתים אותו בכל דרך שרוצים ואוכלים אותו, שנים לאחר מעשה. לדעת רבי שמעון שזורי לא הטילו חכמים שום חיוב שחיטה על ולד שנמצא בתוך אם שנשחטה כראוי.
המקרה שבו הכול מודים
המשנה חותמת במקרה שבו הכול מודים שהוולד טעון שחיטה משלו: "קרעה ומצא בה בן תשעה חי, טעון שחיטה, לפי שלא נשחטה אמו". אם לא נשחטה האם אלא רק נקרעה, ונמצא בתוכה ולד חי בן תשעה חודשים, הוולד הזה טעון שחיטה.
הטעם מפורש במשנה עצמה: לפי שלא נשחטה אמו. לא הייתה כאן שחיטה שתתיר את הוולד, ואי אפשר להתייחס אליו כאל חלק מבהמה שנעשתה בה שחיטה כשרה. במקרה כזה הכול מודים שהוא צריך שחיטה משלו.