חולין, פרק ב, משנה ה. עד כה עסק הפרק בדרך עשייתה של שחיטה כשרה. משנה זו פונה לתחום אחר לגמרי: דיני טומאה וטהרה, ובמיוחד מה דינה של בהמה שנשחטה ולא יצא ממנה דם.
כדי לעקוב אחר המשנה דרוש לנו כלל אחד של רקע. אוכל אינו נטמא מעצמו. תחילה עליו להיות מוכשר, כלומר מוכן לקבל טומאה, וההכשר הזה נעשה על ידי מגע עם משקה: האוכל צריך להירטב. ורק שבעה משקים מכשירים.
שבעת המשקים
שבעת המשקים נזכרים בסימן י״ד שח״ט ד״ם:
- י״ד (יו״ד, דל״ת): יין ודבש.
- שח״ט (שי״ן, חי״ת, טי״ת): שמן, חלב וטל.
- ד״ם (דל״ת, מ״ם): דם ומים.
משנגע אחד משבעת המשקים הללו במאכל, אותו מאכל עשוי לקבל טומאה מכאן ולהבא, אף לאחר שהמשקה התייבש.
בשר, כדרך העולם, מוכשר על ידי הדם הזורם מן הצוואר בשעת השחיטה. הדם נשפך על גופה החיצוני של הבהמה, ובכך נעשה הבשר מוכשר לקבל טומאה. משנתנו שואלת על המקרה החריג שבו נעשתה השחיטה ולא יצא דם כלל. ומכאן שתי שאלות: האם מותר לאכול את הבהמה, והאם היא יכולה להיטמא.
לשון המשנה
"הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה, חַיָּה, וָעוֹף": השוחט בהמה, חיה או עוף. כל בעל חיים נכלל באחת משתי הקטגוריות. בהמה היא מבויתת, כגון בקר, כבשים ועיזים. חיה היא מדברית, כגון צבי ואיילה.
"וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם": שנשחטו ובכל זאת לא יצא מהן דם. "כְּשֵׁרִים": השחיטה כשרה והבשר מותר באכילה. אין אנו חוששים שהיעדר הדם מלמד שהבהמה מתה מעצמה עוד לפני השחיטה והרי היא נבלה.
"וְנֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת": ומותר לאכלם בידיים מסואבות, כלומר טמאות. "לְפִי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ בְדָם": משום שלא הוכשרו מעולם על ידי דם. הואיל ולא נגע דם בבשר, לא נעשה הבשר מוכן לקבל טומאה, ולפיכך אין מגע ידיים טמאות יכול לטמאו.
גזרת ידיים טמאות
חכמים גזרו שידיו של אדם טמאות בדרגת שני לטומאה. בדרגה זו הן מטמאות אוכלי קודש, כתרומה וקרבנות, אבל אינן מטמאות אוכל חולין. כדי שלא ייטמאו אותם אוכלי קודש תיקנו חכמים נטילת ידיים: לשפוך מים מכלי על הידיים לפני אכילת דברים אלו.
נצרף את הדברים. בהמה שנשחטה כדרכה, יוצא דם מן הצוואר ונוגע בחלקה החיצוני, ולפיכך הבשר מוכשר ועלול להיטמא. ואם בשר קודש הוא, חייב אדם ליטול ידיו לפני אכילתו. משנתנו מלמדת שכאשר לא יצא דם, הבשר לא הוכשר כלל, ולכן מותר לאכלו אף בלא נטילה. וכל זה, כמובן, בתנאי שהבשר לא בא במגע עם אחד המשקים האחרים.
במי מדברת המשנה?
חכמים חייבו נטילת ידיים רק לפני אכילת אוכלי קודש, כתרומה וקרבנות. לפיכך אין משנתנו יכולה לדבר בתרומה או בקרבן כלל, שהרי בהם היה חייב ליטול את ידיו בין שיצא דם ובין שלא יצא.
אלא המקרה הוא באדם שקיבל על עצמו מידה יתרה של טהרה, מי שמצוי תדיר אצל תרומה או קרבנות וקיבל על עצמו שכל אוכל שהוכשר לטומאה, אף שאינו תרומות ומעשרות, לא יאכלנו אלא בידיים נטולות. כאן אותו אדם אוכל בהמת חולין, לא קרבן, שלא יצא ממנה דם. ואף שקיבל על עצמו שלא לאכול אוכל מוכשר בידיים שאינן נטולות, כאן לא הגיע הדם אל הבשר, ולפיכך מותר לו לאכלו כמו שהוא.
שיטת רבי שמעון
"רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֻכְשְׁרוּ בִשְׁחִיטָה": רבי שמעון אומר שאף אם לא יצא דם כלל, הבהמה הוכשרה לקבל טומאה בעצם מעשה השחיטה.
וטעמו: לפני השחיטה אסורה הבהמה באכילה, מחמת איסור אבר מן החי, אכילת אבר שניטל מבהמה בחייה. השחיטה היא זו שמתירה את הבהמה באכילה. סובר רבי שמעון שכיוון שהשחיטה היא ההופכת את הבהמה לדבר הראוי לאכילה, אותו מעשה עצמו הופך אותה גם לדבר הראוי לקבל טומאה. לפי זה, לדעתו אין לאכול בשר זה בידיים שאינן נטולות, שכן בכך יטמא אותו.