חולין, פרק י"ב, משנה ה'. הפרק כולו עוסק במצוות שילוח הקן, שילוח האם קודם נטילת הבנים. המשנה האחרונה של הפרק, ושל המסכת כולה, מלמדת עד היכן מגיע האיסור הזה, ומסיימת בלימוד שחורג הרבה מעבר לציפורים ולקינים.
המשנה קובעת: "לא יטול אדם", אין אדם רשאי ליטול, "אם על בנים", את האם יחד עם הבנים שתחתיה, ומוסיפה יישום מפתיע: "אפילו לטהר את המצורע", אף לא כאשר הציפורים דרושות לטהרתו של מצורע.
ציפורי המצורע
מי שנצטרע צריך לעבור שורה של שלבים כדי לחזור לטהרתו. אחד מהם הוא טקס שדרושות לו שתי ציפורים כשרות. האחת נשחטת על גבי כלי שבו מים חיים. השנייה נטבלת בתערובת של המים והדם, ובה מזים על המצורע.
אין זה דבר של מה בכך. המצורע שוהה בדד, מנותק ממשפחתו ומן הציבור במצב של טומאה. הטקס הזה הוא שער חזרתו: חזרה לטהרה, חזרה לביתו, חזרה אל האנשים שסביבו. לאפשר את החזרה הזאת היא מצווה עצומה.
ואף על פי כן, גם לצורך מצווה כזאת אין אדם רשאי לתפוס אם היושבת על בניה. גדולתה של המטרה אינה יוצרת היתר לעבור על האיסור. הלכת שילוח הקן עומדת במקומה.
הקל וחומר שחותם את המסכת
המסכת נחתמת בקל וחומר מן הקל אל החמור. לשון המשנה: "ומה אם מצוה קלה", אם במצווה קלה, "שהיא כאיסר", שעלותה אינה עולה על איסר, מטבע של שווי זעום, "אמרה תורה", ובכל זאת הבטיחה התורה, "למען ייטב לך", כדי שייטב לך, "והארכת ימים", וכדי שיארכו ימיך, הרי בוודאי, "קל וחומר", קל וחומר, "על מצוות חמורות שבתורה", למצוות החמורות שבתורה.
חשבו מה מבקשת מצווה כזאת מן האדם. שילוח האם מן הקן אינו עולה כמעט כלום בכסף ואינו נוטל יותר מרגע אחד מזמנו. ולמעשה הפעוט הזה בכל זאת מצרפת התורה הבטחה מפורשת: טוב בחייו ואריכות ימים. כמעט בלא הוצאה, כמעט בלא טורח, ושכר עצום מובטח בתמורה.
ואם כך, למד מן הקל אל החמור. על אחת כמה וכמה שמצפים לאדם ברכה ושכר על המצוות החמורות שבתורה, אלה שתובעות טורח אמיתי והוצאה אמיתית. על אדם כזה שורה הברכה במידה גבוהה בהרבה.
הדרן עלך מסכת חולין.