חולין, פרק א, משנה ה. המשנה שלפני שלנו נחתמה בשני דינים המשקפים זה את זה: כל הכשר לשחיטה פסול למליקה, וכל הכשר למליקה פסול לשחיטה. משנתנו, וכן המשנה הבאה אחריה, ממשיכות באותה תבנית מאוזנת, אף שהנושא כבר יצא מגדרי השחיטה. עתה עוסקים בשני סוגי העופות הכשרים לעלות על גבי המזבח: התור ובן היונה.
ובלשון המשנה: "כשר בתורין פסול בבני יונה" - מה שמכשיר את התור פוסל את בן היונה. וכנגד זה: "כשר בבני יונה פסול בתורין" - מה שמכשיר את בן היונה פוסל את התור.
ומהו ההבדל? עניין של גיל הוא. התורים כשרים למזבח רק לאחר שהגיעו לגדלותם המלאה. בני היונה להיפך: כשרים הם רק בעודם קטנים, בטרם הגיעו לגדלות. נמצא שאותה תכונה עצמה המכשירה את האחד פוסלת את חברו. משהגיעה הגדלות המלאה, שהיא בדיוק מה שהתור צריך, אותה גדלות עצמה פוסלת את בן היונה. ובשלב הקטנות, שהוא בדיוק מה שבן היונה צריך, התור עדיין אינו ראוי להקרבה. שני חלונות הכשרות אינם נפגשים בשום נקודה.
לאחר מכן מוסיפה המשנה חלק שלישי: "תחילת הציהוב בזה ובזה פסול" - תחילת ההצהבה פסולה בשניהם. הכוונה לשלב הביניים שבין הקטנות לגדלות באותם עופות, הנזהה בכך שהנוצות סביב הצוואר מתחילות להצהיב. בנקודת אמצע זו אין להביא לא את זה ולא את זה.
והטעם פשוט משמעמידים את שתי הדרישות זו לצד זו. התור בשלב זה עדיין קטן מדי, שהרי אינו כשר אלא כשהגיע לגדלותו המלאה. ובן היונה בשלב זה כבר זקן מדי, שכן יצא מכלל קטנות, ולפיכך אף הוא שוב אינו ראוי להקרבה. אותו רגע עצמו בהתפתחות העוף שמותיר מין אחד כמי שעדיין לא הגיע לכשרותו, מותיר את חברו כמי שכשרותו כבר עברה.