חולין, פרק ז, משנה ד. הפרק כולו עוסק בגיד הנשה, הוא הגיד שהתורה אסרה עלינו לאכול. עד כה עסקו המשניות באיסור עצמו ובמקומות שבהם הוא חל. משנתנו פונה לשאלה חדשה: מה דינו של גיד הנשה שהתבשל יחד עם בשר הירך, כך שטעמו מתפשט לתוך מאכל שהוא כשלעצמו מותר לגמרי?
כדי להבין את המשנה דרוש לנו כלל גדול שממנו נגזרים חלקים רבים בהלכות כשרות: טעם כעיקר, כלומר טעמו של מאכל דינו כדין המאכל עצמו. כאשר דבר אסור מתבשל עם דבר מותר, והמותר בולע את טעמו של האסור, נאסר גם המותר עמו; האוכל אותו אוכל בפועל את טעמו של דבר שהתורה אסרה. יש מחלוקת בין הפוסקים אם טעם כעיקר הוא דין דאורייתא או תקנה דרבנן.
הכלל פועל אף במקום שטעמם של שני הדברים זהה לחלוטין. דמיינו קדרה אחת שבה שתי חתיכות בשר, אחת מותרת ואחת אסורה. לחיך האדם אין שום הבחנה בין הטעם שנפלט מזו ונבלע בזו לבין הטעם שהיה שם מתחילה, ובכל זאת ההלכה רואה כאן העברת טעם. טעם שמקורו בדבר שהתורה אסרה שוכן עתה בתוך החתיכה המותרת, ודי בכך עצמו לאסור אותה.
אך יש לכלל הזה גבול. כאשר הרכיב המותר גדול בהרבה, כל מה שנפלט מן הדבר האסור מתפזר בקדרה בדקות כזו שאין לו שום חשיבות. כאן נכנס לתוקפו דין ביטול: הדבר האסור נחשב בטל, ומה שנשאר מותר באכילה.
ירך שנתבשל בה גיד הנשה
על רקע זה מציגה המשנה את מקרהּ: "ירך שנתבשל בה גיד הנשה", ירך שהתבשלה כשגיד הנשה עדיין בתוכה. "אם יש בה בנותן טעם, הרי זו אסורה": אם גיד הנשה נמצא בשיעור שיש בו כדי לתת טעם, כל הירך אסורה, שכן בשעת הבישול נבלע טעם הגיד בבשר שסביבו.
אלא שכאן נתקלים אנו בקושי מעשי, והמשנה שואלת אותו במפורש: "כיצד משערין אותה?" כיצד נמדוד את הדבר? הרי טעמו של גיד הנשה הוא בעצם כטעם הבשר שהוא נתון בתוכו. אין באפשרותנו לטעום את הקדרה ולהכריע אם אכן עברה נתינת טעם. אם כן, כיצד נעשית האומדנא?
בשר בלפת
תשובת המשנה היא "כבשר בלפת", כבשר שהתבשל עם לפת. אנו בונים בדעתנו מקרה מקביל בשני מאכלים שטעמיהם נבדלים זה מזה בבירור. דמיינו חתיכת בשר בגודלו של גיד הנשה הזה, המונחת יחד עם כמות לפת שנפחה כנפח הירך הזו. היחסים במקרה המדומה זהים בדיוק ליחסים שבמקרה שלפנינו: הבשר כנגד גיד הנשה, והלפת כנגד הירך.
ועכשיו השאלה: אילו התבשלו יחד, האם הייתה הלפת סופגת טעם של בשר או לא? אם כן, הרי הירך שלפנינו נחשבת כמי שקיבלה טעם מגיד הנשה, ואסור לאכלה. אך אם הירך גדולה כל כך עד שחתיכת בשר בגודל כזה לא הייתה נותנת טעם בלפת בנפח כזה, לא עבר טעם כלל. הגיד בטל בבשר שסביבו, והירך מותרת. המשנה הבאה תמשיך את הדיון הזה.
שיעור אחד בשישים
לדעת פוסקים רבים, מכאן מקורו של השיעור הידוע של אחד בשישים. כשאנו אומרים שהבשר ביחס ללפת הוא כגיד הנשה ביחס לירך, אנו מתארים ירך שגדולה כלפי הגיד עד שאין נותנת טעם. נקודה זו נקבעת ביחס של אחד בשישים: חלק אחד אסור כנגד שישים חלקים מותרים, והתערובת מותרת. אם המאכל המותר פחות משישים חלקים, למשל יחס של אחד בחמישים ותשעה, אין אנו רואים את האיסור כבטל. אנו מניחים שהטעם אכן נבלע, והתערובת נאסרת. מן המקרה הזה של גיד הנשה והירך, אם כן, אנו לומדים את היחס של אחד בשישים המתיר את התערובת.