חולין, פרק ה, משנה ד. הפרק הזה עוסק כולו באיסור אותו ואת בנו, שחיטת אם ובנה ביום אחד. המשנה הקודמת מנתה ארבעה פרקים בשנה שבהם לחץ המקח והמכר גדול כל כך עד שמתריעים בהם התראה מיוחדת: ימי שמחה וסעודה, שאדם קונה בהם בהמה ורוצה שישחטו לו אותה מיד. שם ארבעת הימים נאמרו לעניין אותו ואת בנו. כאן חוזרים בדיוק אותם ארבעה פרקים, אבל לעניין הלכתי אחר לגמרי: מה רשאי הקונה לתבוע מן המוכר, וכיצד נגמרת המכירה.
לשון המשנה: "בארבעה פרקים אלו", בארבעת הזמנים האלה בשנה, אם קנה אדם בהמה מן המוכר וביקש שישחטו לו אותה לאלתר, אז "משחיטין את הטבח", מעמידים את הטבח על מלאכת השחיטה, "בעל כורחו", בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה.
אפילו בשווי דינר אחד
עד היכן הדברים מגיעים? המשנה מעמידה את הדין בקצה גבולו: "אפילו שור שווה", אפילו שור ששוויו "אלף דינרים", אלף דינרים, ואף על פי כן "ואין לו ללוקח", אין לקונה בבהמה אלא "אלא דינר", דינר אחד בלבד, חלק זעיר מן הכול, בכל זאת "כופין אותו לשחוט", כופים את הטבח לעשות את השחיטה. ייתכן שיישאר בידו בשר מרובה מאין כמותו ואין קונים ממתינים לו, ואין משגיחים בשיקול הזה כלל. מכיוון שהקונה בעל חלק בבהמה הזאת, יש בידו לתבוע שתישחט, כדי שיקבל את שלו ויאכל אותו כרצונו.
הכסף לבדו גומר את הקנייה
והנה הדבר המפליא: הקונה שילם על חלקו ולא עשה יותר מזה. לא עשה משיכה, לא משך את הבהמה ולא אחז בה, ולא עשה שום מעשה שדרכו לשמש מעשה קניין. ואף על פי כן פסקו חכמים שבארבעת הפרקים האלה נתינת הכסף מספיקה, ואין דורשים ממנו מעשה נוסף.
מדין תורה הכסף אכן קונה קניין גמור. חכמים הם שתיקנו שלא יהיה הכסף גומר את המכר, ושיצטרך הלוקח לעשות מעשה בגוף הדבר כדי לזכות בו זכייה אמיתית. וזה מה שהמשנה מלמדת: בארבעת הימים האלה מעמידים את תקנת חכמים בצד, ומניחים לדין תורה לעשות את שלו.
ומפני מה? מפני שבימים האלה הביקוש לבהמות לשחיטה היה עצום. כל אדם היה זקוק לבשר לשמחתו ולסעודתו. במצב כזה כל קונה רוצה שכספו יגמור את העסקה במקום, שלא יחזור בו המוכר ויתנער מן המכר כשיבוא לפניו מציע טוב ממנו. לפיכך תיקנו חכמים שבארבעת הפרקים האלה הכסף לבדו קונה, וממילא רשאי הקונה לכוף את הטבח לשחוט.
התוצאה: על מי נופל ההפסד
"לפיכך, אם מת", לפיכך, אם מתה הבהמה קודם שנשחטה ונעשתה נבילה, "מת ללוקח", ההפסד על הקונה. מאחר שחלקו כבר קנוי לו, הוא סופג את ההפסד בחלקו ואינו יכול לתבוע את כספו מן המוכר. בשעה שמתה הבהמה, החלק ההוא היה שלו.
בשאר ימות השנה
"אבל בשאר ימות השנה", בכל שאר ימי השנה, "אינו כן", הדין שונה. הקונה בהמה, או חלק ממנה, ביום של חול שאין בו דוחק שחיטה, אין בכוחו לכוף את הטבח שישחט לו. בכל שאר הימים נוהגת ההלכה הרגילה: אין הכסף קונה, והלוקח חייב לעשות מעשה קניין ממש. וכל זמן שלא נעשה המעשה הזה, אין שום חלק בבהמה שלו, ומכיוון שאין לו דבר משלו במקח, אין לו טענה שבכוחה ללחוץ על המוכר לשחוט.
"לפיכך, אם מת", לפיכך, באותו מצב, אם מתה הבהמה קודם השחיטה ונעשתה נבילה, "מת למוכר", ההפסד על המוכר. הוא הנפסד, והוא חייב להחזיר לקונה את כספו, שהרי הקונה לא זכה בכלום.