חולין פרק ד, משנה ד: האבר שנחתך וכוחה המטהר של השחיטה

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

חולין, פרק ד, משנה ד. אנחנו עומדים עדיין באותו מקרה שמעסיק את הפרק כולו: בהמה המקשה לילד, שעוברה מוציא אבר מן הרחם קודם שנשחטה האם. כאן שואלת המשנה מה דינו של אותו אבר יוצא כשחתכו אותו, ומתוך השאלה הצרה הזאת נפתחת אחת הסוגיות הרחבות שבמסכת: מה בדיוק מועילה השחיטה במקום שהבשר אסור באכילה לגמרי?

המקרה

"בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו, הבשר טהור." בהמה היתה מקשה בלדתה. העובר הוציא את ידו, בא אדם וחתך את אותה יד, ורק אחר כך נשחטה האם. במקרה כזה בשר העובר טהור.

מילה על האדם שאחז בסכין. אין מדובר באכזריות. הוא ביקש להקל על האם, שהיתה בצער גדול, ולהצילה. ואף על פי כן, האבר שהסיר הוא בגדר אבר מן החי.

הערת אגב: אבר מן החי

איסור אבר מן החי חל על ישראל ועל בן נוח כאחד; בשבע המצוות שנצטוו בני נוח, זו אחת מהן. הוא מופיע גם במה שספר יוסף ליעקב על אחיו: הוא אמר לאביו שראה אותם אוכלים אבר שנתלש מבהמה שהיתה עדיין חיה ולא נשחטה כלל.

ומה באמת אירע שם? האחים בוודאי לא היו אוכלים אבר מן החי. לפי אחת הדרכים במדרש, יוסף ראה אותם אוכלים בשר מבהמה שעדיין מפרכסת לאחר שחיטה. וכאן שורש המחלוקת. הדבר היה לפני מתן תורה, ונחלקו יוסף ואחיו אם דינם כבני נוח או כבני ישראל. האחים סברו שדינם כבר כישראל, ולישראל השחיטה מפקיעה את איסור אבר מן החי אף בשעה שהבהמה מפרכסת. יוסף סבר שדינם כבני נוח, ולבן נוח אבר מן החי אסור, שהשחיטה אינה מועילה לו כלל.

הסבר אחר הוא שיוסף ראה אותם אוכלים את העובר שנמצא בבהמה שנשחטה, שהוא, כפי שלמדנו בפרק זה עצמו, מותר בשחיטת אמו ואינו צריך שחיטה לעצמו.

ועתה להלכה עצמה. כל אבר שנחתך מבהמה חיה, וכן אבר שנחתך מעובר, בין שהעובר חי ובין שהוא מת, כל זמן שאמו חיה, דינו אבר מן החי. אסור באכילה ומטמא כנבלה. כך מבאר הברטנורא.

מדוע בשר העובר נשאר טהור

נחזור אל משנתנו. היד שנחתכה היא אבר מן החי, והיא מטמאה כנבלה. היינו מצפים אם כן שבשר העובר, שהיה מחובר לאותה יד בשעת החתיכה, ייטמא. המשנה פוסקת אחרת: "הבשר טהור", בשר העובר טהור. הברטנורא מסביר מדוע. באותה שעה האם עדיין היתה חיה, ובהמה חיה אינה מקבלת טומאה.

הסדר ההפוך: שחיטה תחילה וחתיכה אחריה

עכשיו המשנה הופכת את הסדר: "שחט את אמו ואחר כך חתכה." האם נשחטה תחילה, והיד היוצאת נחתכה רק אחר כך. כאן היה בשר העובר מחובר לאותו אבר בשעה שלא היו לאם עוד חיים, ואי אפשר להיעזר בסברה שהועילה לנו לפני רגע. לפיכך סובר רבי מאיר שהבשר הוא "מגע נבלה", טומאת דבר שנגע בנבלה, שהרי באותו זמן הבשר כבר היה אוכל הראוי לקבל טומאה, והוא היה מחובר לאבר בשעה שהסכין עברה בו. זו הוראתו של רבי מאיר.

וחכמים אומרים אחרת: "מגע טרפה שחוטה". הם מודים שהבשר היה מחובר לאבר היוצא בשעת החתיכה, ומודים שלענין אכילה האבר הוא אבר מן החי. אבל בדיני טומאה דין בשר העובר כמי שנגע בבהמה שהיתה טרפה ונשחטה שחיטה כשרה.

ראו מה משמעות הסיווג הזה. הרי בהמה שיש בה אחד מן המומים המנויים ברשימת "אלו טרפות", ריאה שניקבה בדרך העושה אותה טרפה, ואחר כך נשחטה כראוי. אין השחיטה הזאת ריקה מתוכן: לאחר שהבהמה מתה, אין דינה נבלה. אכילתה אסורה, וחכמים גזרו עליה טומאה, אבל מן התורה היא טהורה ואינה מטמאה כלום. לדעת חכמים, זהו בדיוק מעמדו של האבר שיצא בשעה שנשחטה האם, ובשר שנגע באבר כזה נשאר טהור.

ראיית חכמים ותשובת רבי מאיר

"מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה, אף שחיטת בהמה תטהר את האבר." כשם שמצינו בטרפה רגילה, לא עובר אלא בהמה שנעשתה טרפה, ששחיטתה מטהרתה אף שאסורה באכילה, כך גם שחיטת האם הזאת תטהר את האבר שיצא. השחיטה לא תתיר את האבר באכילה, אבל את זה לפחות היא מועילה.

"אמר להם רבי מאיר: לא." רבי מאיר אינו מקבל את ההשוואה. "אם טהרה שחיטת טרפה אותו דבר שבגופה, תטהר את האבר שאינו גופה?" נניח שהטרפה מיטהרת בשחיטתה, אבל שאל מה מיטהר: אותו גוף ממש שהסכין עברה בו. וכי תרחיב זאת לאבר שכבר יצא מן הבהמה, דבר שאינו גופה כלל? כל זמן שהעובר בפנים, אפשר לדבר עליו כחלק מן האם. משעה שהאבר יצא, הוא דבר לעצמו, ואין לשחיטת האם שום נגיעה בו.

שאלת המשנה עצמה: מנין ששחיטה מטהרת טרפה?

כאן מסתיים הדין ודברים בין רבי מאיר לחכמים, והמשנה פונה לדבר שהצדדים כולם מניחים אותו. שניהם מסכימים שבהמה שהיא טרפה, שיש בה אחד מן המומים שלמדנו, שחיטתה מטהרתה. "מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה?" מנין לנו הדבר הזה, שאין הבהמה מטמאה טומאת נבלה, כדין בהמה שמתה בלא שחיטה?

תחילה פורשת המשנה את הסברה שדוחקת אותנו לצד ההפוך. "בהמה טמאה אסורה באכילה, אף טרפה אסורה באכילה." סוס או חמור, שהם ממין שאינו כשר, אסורים באכילה, וגם בהמה כשרה שנעשתה טרפה אסורה באכילה. "מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה, אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה." שחוט סוס ולא עשית מאומה; הנבלה טמאה. ולפי היגיון זה, שחיטת בהמה כשרה שנעשתה טרפה תהיה חסרת ערך בדיוק כמותה.

עונה המשנה שאין להשוות ביניהן. "לא, אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר, תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר?" לחמור לא היתה מעולם שעה של היתר. מרגע שנוצר היה סוס או חמור ולא היה יכול להיאכל לעולם. פרה, לעומת זאת, היתה בהמה כשרה, וקרה לה דבר ונעשתה טרפה. קודם שחיטה לא היתה נאכלת, כמובן, אבל היא עמדה להיאכל. היתה לה שעת הכושר, שעה שבה היתה ראויה להיות מאכל. אין המקרים דומים כלל.

ועכשיו המשנה הופכת על תשובתה עצמה: "טול לך מה שהבאת, הרי שנולדה טרפה מן הבטן, מנין?" קח בחזרה את החילוק שלך. לא כל בהמה נעשית טרפה במשך חייה; יש שנולדות כך. אם יצאה בהמה ממעי אמה כשהיא כבר טרפה, מנין לך ששחיטתה מטהרתה? בהמה כזאת, לא פחות מחמור, לא היתה לה שעת הכושר מעולם.

ואת זה גם כן דוחה המשנה, וחוזרת לעמדתה הראשונה על יסוד חזק יותר: "לא, אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה, תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה?" כשאתה אומר שאין השחיטה מטהרת בהמה טמאה, הטעם הוא שאין שחיטה למין הזה כלל. שום סוס ושום חמור אינו בן שחיטה. הטרפה שונה. אף זו שנולדה טרפה, מינה יש בו שחיטה, פרה, כשב, עז, ולפיכך תועיל לה השחיטה לכל הפחות לענין זה.

בן שמונה חי

המשנה מקבלת את הטענה הזאת, ומסיימת במקרה נוסף. "בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו, לפי שאין במינו שחיטה." פרה, כאשה, יולדת לתשעה. עגל שיצא לשמונה אינו יכול לחיות, ואף אם יצא כשהוא נושם אין אנו מחזיקים אותו בר קיימא כלל. שחיטתו, אם כן, אינה מטהרתו, והטעם הוא שאין במינו שחיטה מעיקרא. בנקודה זו בן שמונה חי מתייק עם הסוס והחמור: השחיטה אינה חלה עליו כלל.

וכאן נשאר דבר מעורר תשומת לב. למעשה, השוחט בהמה ומצא בתוכה בן שמונה, בין חי בין מת, הוא מותר בשחיטת אמו. שחיטתו שלו אינה מועילה מאומה, ואף על פי כן שחיטת האם מתירה אותו.

חזרה על המשנה

פתחנו בבהמה המקשה לילד שעוברה הוציא יד, וחתכו אותה, מן הסתם מי שביקש להקל על צער האם, ואחר כך נשחטה האם. בשר העובר טהור. האבר שנחתך אסור באכילה, שהוא אבר מן החי. והחידוש הוא שלא טימא את הבשר, והברטנורא מסביר שבהמה חיה אינה מקבלת טומאה.

אבל אם נשחטה האם תחילה והאבר היוצא נחתך אחר כך, הרי בשר העובר היה מחובר לאותו אבר בשעה שהאם לא היתה חיה עוד, ואין התשובה ההיא מועילה. לפיכך פוסק רבי מאיר שדין הבשר כבשר שנגע בנבלה, ונעשה ראשון לטומאה. וחכמים פוסקים שדינו כבשר שנגע בטרפה שחוטה, שאינה טמאה מן התורה. וטעמם: איני קורא לאבר היוצא נבלה. אמת, אין השחיטה מתירה אותו באכילה, אבל זה בדיוק דין טרפה, שאסורה באכילה ואף על פי כן שחיטתה מטהרתה. אף כאן, השחיטה מועילה לטהר את האבר אף שהוא אסור באכילה.

רבי מאיר משיב שההשוואה נופלת. פרה שריאתה ניקבה היא אחת מן הטרפות, וכששוחט אותה הוא שוחט את גופה שלה, ולפיכך השחיטה מועילה לטהרה אף שהבשר אסור. אבל האבר היוצא אינו גופה של האם כלל. כל זמן שהעובר בפנים, אתה נוהג בו כחלק ממנה; משיצא האבר, הוא ישות בפני עצמה, ואין שחיטת האם מגיעה אליו.

אחר כך שאלה המשנה, בדרך אגב, מנין בכלל ששחיטת טרפה פוטרת אותה מטומאת נבלה. הרי השוחט סוס, הסוס נשאר טמא; ואם הבהמה אסורה באכילה, נראה שהשחיטה חסרת ערך. והתשובה: לבהמה טמאה לא היתה שעת הכושר מעולם, לא היתה לה שעה שבה היתה אכילתה מותרת, ואילו פרה שהיתה שלמה ואחר כך נעשתה טרפה היתה לה שעה כזאת, ולכן יש טעם לומר ששחיטתה מועילה לפחות לענין זה. על כך השיבה המשנה, טול לך מה שהבאת, ראה לאן מוליך החילוק שלך עצמך: ומה תאמר בבהמה שנולדה טרפה, שגם לה לא היתה שעת הכושר? והיישוב היה שהחילוק הראשון עומד בניסוח חזק יותר. בבהמה טמאה לא היתה אפשרות של היתר מעולם, לא בבהמה זו ולא בשום פרט ממינה. בטרפה, אף בזו שנולדה כך, מינה יש בו שחיטה, ולפיכך תועיל השחיטה.

ויתור אחד עשתה המשנה: עובר שנשא אותו רחם שמונה חודשים בלבד ויצא חי, אין שחיטתו שלו מועילה לו מאומה. דינו נבלה, שהרי מוחזק לנו שאינו יכול לחיות ושאין בריה כזאת חיה.

מה שנשאר להסביר הוא כיצד נעשית בהמה כזאת מותרת בשחיטת אמה בשעה ששחיטתה שלה אינה מועילה כלום. לשם, בעזרת השם, מוליכה אותנו המשנה הבאה.

המאמר המקורי

אות חולין ד:ד

בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא עֻבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, הַבָּשָׂר טָהוֹר. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ, הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה. מַה מָּצִינוּ בַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבָר. אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר, לֹא, אִם טִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָאֵבָר, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ. מִנַּיִן לַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ. בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, אַף טְרֵפָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף טְרֵפָה לֹא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר. טֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ, הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן מִנַּיִן. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה. בֶּן שְׁמֹנָה חַי, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ, לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה: If an animal was encountering difficulty giving birth and as a result the fetus extended its foreleg outside the mother’s womb, and someone severed it and afterward slaughtered the mother animal, the flesh of the fetus is ritually pure. If one first slaughtered the mother animal and afterward severed the foreleg, the flesh of both the mother animal and the fetus are ritually impure due to having been in contact with a carcass. Since the foreleg was not permitted to be consumed through the act of slaughtering, it is regarded as a carcass with the associated ritual impurity. The rest of the flesh, which was permitted to be consumed by the slaughter, was in contact with it and so was rendered ritually impure from it; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: The flesh has the ritual impurity of having been in contact with a tereifa that was slaughtered, as the limb is regarded as a tereifa that was slaughtered. By Torah law, although it is prohibited to consume it, it does not impart ritual impurity. Nevertheless, the Sages decreed that a tereifa that was slaughtered, as well as anything that comes in contact with it, is regarded as ritually impure to the extent that it disqualifies sacrificial foods that come in contact with it. The Rabbis explain the rationale behind their opinion: Just as we found in the case of a tereifa that its slaughter renders it ritually pure according to Torah law, i.e., ritual slaughter prevents it from having the ritual impurity of a carcass despite not rendering the animal permitted for consumption, so too, the slaughter of the mother animal should render the limb of its fetus that left the womb ritually pure, despite the fact that its consumption is prohibited. Rabbi Meir said to them: No, if the slaughter of a tereifa renders the body of the animal ritually pure, it is because the slaughter is performed on something that is part of its body, i.e., its throat. Does it necessarily follow that you should also render the limb that left the womb pure, given that it is something that is not part of the mother’s body? Certainly not. The mishna asks: From where is it derived with regard to a tereifa that its slaughter renders it ritually pure, i.e., prevents it from having the ritual impurity of a carcass? The mishna notes there is a reason to say the slaughter should not render it pure, as one can compare a tereifa with a non-kosher animal: A non-kosher animal is prohibited for consumption; so too, a tereifa is prohibited for consumption. Therefore, conclude: Just as with regard to a non-kosher animal, its slaughter does not render it ritually pure, so too with regard to a tereifa, its slaughter should not render it ritually pure. The mishna questions the comparison: No, if you said that slaughtering cannot prevent an animal from having the ritual impurity of a carcass in the case of a non-kosher animal, which is distinct in that it did not have a period of potential fitness when slaughtering it could have rendered its consumption permitted, does it necessarily follow that you should also say this in the case of a tereifa, which did have a period of potential fitness? Perhaps, since the animal had a period of potential fitness its slaughter remains effective in preventing it from having the ritual impurity of a carcass. The mishna rejects this distinction: Take back to yourself this claim that you brought, as it is insufficient. What about a case where an animal was born as a tereifa from the womb, and so it never had a period of potential fitness? For such a case, from where is it derived that its slaughter renders it ritually pure? The mishna reformulates the distinction: No, if you say that slaughtering cannot prevent a prohibited animal from having the ritual impurity of a carcass with regard to a non-kosher animal, which is distinct in that there are no animals of its kind that are permitted through slaughtering, as the Torah states the concept of slaughtering only with regard to kosher animals, does it necessarily follow that you should also say this with regard to a tereifa kosher animal, given that there are other animals of its kind that are permitted through slaughtering, i.e., kosher animals that are not tereifa? Perhaps, since the concept of slaughtering is relevant to that kind of animal it can serve to prevent the animal from having the ritual impurity of a carcass even if the slaughter cannot render it permitted for consumption. The mishna notes: Based on this reasoning, one must conclude that with regard to an eight-month-old fetus that was born alive, slaughter does not render it ritually pure, as there are no animals of its kind that are permitted through slaughtering. The Torah applies the concept of slaughter only with regard to animals that were born full term.

Inspired by R' Joseph Dana