חולין, פרק י"ב, משנה ד'. הפרק כולו עוסק במצוות שילוח הקן, שילוח האם קודם נטילת הגוזלים. עד כה שאלנו מתי המצווה נוהגת וכיצד מקיימים אותה. עכשיו פונה המשנה אל מי שעשה בדיוק את ההפך ממה שביקשה התורה: הושיט ידו אל הקן ולקח את האם עצמה. מה דינו?
"הנוטל אם על הבנים" - מי שלקח את האם בשעה שהיא רובצת על גוזליה בקן. בדינו של אדם זה נחלקו התנאים.
דעת רבי יהודה
רבי יהודה פוסק "לוקה ואינו משלח": האיש חייב מלקות, וחובת שילוח האם כבר אינה מוטלת עליו כלל.
וטעמו: התורה אמרה "לא תקח האם על הבנים", אל תיקח את האם יחד עם בניה. ברגע שנסגרה ידו עליה כבר נעבר האיסור, והעבירה נגמרה. הוראת התורה הייתה לשלח אותה תחילה ורק אחר כך לקחת את הגוזלים. משנטל את האם במקום זאת, שילוחה לאחר מכן אינו מועיל דבר; לא נותר עוד תיקון לעשות. חובת השילוח פקעה מן העולם. לפיכך, לדעת רבי יהודה, אפילו אם ילך וישלח אותה, עדיין הוא לוקה על מה שכבר עשה.
דעת חכמים
"וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה" - חכמים אומרים שעליו לשלח את האם, ומשעשה כן אינו לוקה על מה שנטל אותה.
לדעת חכמים, ציווי השילוח נאמר בדיוק למקרה כזה, שבו הציפור כבר נמצאת בידיו של הנוטל. מסר התורה הוא כזה: אין היא שלך לתופסה, ואם בכל זאת תפסת, שלח אותה לחופשי, ובשילוח הזה מתתקן החטא עצמו. מצוות העשה היא התרופה שהתורה קבעה בתוך האיסור, וכל המשתמש בתרופה זו פוטר את עצמו מן המלקות.
הכלל
המשנה חותמת בכלל: "וזה הכלל". כל "מצות לא תעשה", כל איסור, "שיש בה קום עשה", שנלווה אליו ציווי לקום ולעשות מעשה, הרי זה איסור שעליו אומרת המשנה "אין לוקין עליה": אין נותנים עליו מלקות. אם יקיים העבריין את אותו מעשה נלווה, העבירה הקודמת אינה נענשת, שכן במעשה התיקון שלו נטל חלק במחיקת העוון.
קטגוריה זו מכונה לאו הניתק לעשה: איסור ש"ניתק" או מותר על ידי מצוות עשה. סימנה המובהק הוא שמצוות העשה ניתנה למצב שלאחר שכבר אולי נעבר האיסור, והיא משמשת דרך לתקן את העניין ולהסיר את חיוב המלקות. לפיכך, כשהאדם עושה את התיקון, אין מלקין אותו.