חולין, פרק י, משנה ד. הפרק כולו עוסק במתנות, שלוש המתנות שהבעלים חייב למסור לכוהן כששוחט בהמה לצורך חולין: הזרוע, הלחיים והקיבה. משנתנו פותחת בשאלה של זמן: מה דינו של מי שהתגייר כשכבר היו לו בהמות? האם הבהמה שהביא עמו אל תוך יהדותו מתחייבת במתנות?
הגר ופרתו
"גר שנתגייר והיתה לו פרה": אדם מן האומות נכנס לברית, וכבר בשעה שנכנס היתה פרה בבעלותו. האם בהמה כזו נושאת עמה את חיוב שלוש המתנות?
הכל תלוי בזמן השחיטה. אם הועברה הסכין בשעה שעדיין היה גוי, "נשחטה עד שלא נתגייר", הדין הוא "פטור", ואין כאן חיוב מתנות. ואם השחיטה נעשתה רק לאחר שנכנס לברית, "משנתגייר", הרי הוא "חייב", והמתנות צריכות להימסר.
העיקרון שמאחורי שני הדינים אחד הוא. חיוב המתנות נוצר ברגע השחיטה, ולא בשעת הקנייה או הבעלות. לפיכך השאלה היחידה שראוי לשאול היא מה היה מעמדו בשעה שהסכין עשתה את שלה. היה יהודי באותו רגע: חייב. היה גוי באותו רגע: פטור.
כשזמן השחיטה מוטל בספק
"ספק, פטור." אם אין בידנו לקבוע אם הבהמה נשחטה לפני שהגיור נכנס לתוקפו או לאחריו, הגר פטור.
הטעם הוא כלל כללי בדיני ממונות: "שהמוציא מחברו עליו הראיה", מי שבא להוציא ממון מיד חברו, עליו רובץ עול ההוכחה. בכל מחלוקת של ממון, החזקה מכריעה עד שיביא התובע ראיה לדבריו. כאן המתנות עדיין מונחות בידי הגר, והכוהן הוא זה שמבקש להוציאן ממנו. כל זמן שאין הכוהן יכול להוכיח שהשחיטה היתה לאחר הגיור, הגר מחזיק במה שבידו.
איזה חלק מן הרגל הוא הזרוע?
בין שלוש המתנות נמנית הזרוע, רגלה הקדמית של הבהמה, והזרוע הימנית היא שהולכת לכוהן. אבל הזרוע אינה עצם אחת רצופה. שלושה פרקים בה: תחתון הסמוך לטלף, אמצעי שמעליו, ושלישי העולה עד שהוא נפגש עם הכתף. עתה באה המשנה לסמן בדיוק כמה מן האיבר הזה נוטל הכוהן.
"איזהו הזרוע?" איזה חלק זוכה לשם זרוע? התשובה נמסרת בשני סימני גבול: "מן הפרק של ארכובה", מן הפרק המבדיל בין הפרק התחתון לזה שמעליו, "עד כף של יד", עד המקום שבו נפגש הפרק העליון עם עצם הכתף. נמצא שהכוהן מקבל את הפרק האמצעי יחד עם העליון, והפרק התחתון נשאר אצל הבעלים.
זרוע הנזיר ושוק השלמים
"והוא של נזיר." אותו חלק עצמו, העצם האמצעית עם העליונה, הוא הזרוע שהכוהנים מקבלים מקרבן השלמים שמביא הנזיר.
"וכנגדו ברגל, שוק." החלק המקביל ברגל האחורית הימנית, שוב העצם האמצעית והעליונה, נקרא שוק, והכוהנים מקבלים אותו מכל קרבן שלמים.
"רבי יהודה אומר": הוא מסמן את גבולות השוק במקום אחר. השוק נמשך, לדבריו, "מן הפרק של ארכובה", מן הפרק שמעל העצם התחתונה, ומגיע רק "עד סובך של רגל", עד הארכובה שכנגד הברך. לפי חשבונו, הכוהנים נוטלים משלמים רגילים את העצם האמצעית בלבד.
איזה חלק הוא הלחי?
המשנה חותמת בסימון הלחי הנמנית עם המתנות. "איזהו לחי?" שני גבולות לו: "מן הפרק של לחי", הפרק שבו נפגשת עצם הלחי עם הצדע, ומשם ולמטה "עד פיקה של גרגרת", החוליה שבראש הקנה. דמיינו קו מתוח בין שתי הנקודות האלה: כל מה שלפניו, לצד חוטמה של הבהמה, הוא חלקו של הכוהן.