חולין, פרק ט, משנה ג. הפרק כולו בונה עיקרון אחד בשלבים, והמשנה שלפנינו מביאה אותו אל סיומו המעשי.
בשתי המשניות הקודמות למדנו שעורה של בהמה אינו נידון כבשר, לא לטומאת אוכלין ולא לטומאת נבלה. עור הוא עור ולא בשר. אבל יש יוצא מן הכלל: כאשר העור מחובר ממש לבשר ומשמש לו כשומר (מגן עליו) או כיד (בית אחיזה), הוא נעשה מוליך, והטומאה עוברת דרכו לשני הכיוונים.
שתי דוגמאות ממחישות זאת. אם הבהמה נשחטה כראוי והבשר כשר, ודבר טמא נגע בעור, העור מוליך את טומאת האוכלין פנימה אל הבשר. ואם הבהמה נבלה, כלומר לא נשחטה כראוי, ואדם טהור נגע בעור, העור מוליך את טומאת הנבלה כלפי חוץ אל האדם.
שאלת המשנה
כל זה נאמר כשהעור מונח על הבהמה במקומו. משנתנו שואלת על רגע המעבר: בשעה שאדם מפשיט את העור מן הנבלה, מאימתי מאבד החלק שכבר הופשט את דין היד שלו, עד שאינו מוליך עוד טומאה אל הבשר ולא ממנו?
המשנה פותחת בביטול כל החילוקים שבבהמה עצמה: "המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה", המפשיט את העור, בין מבהמה בין מחיה, בין ממין טהור בין ממין טמא, בין מבהמה דקה בין מגסה. הדין שלהלן שווה בכולם. מה שכן משנה הוא המטרה שלשמה מפשיטים את העור, לפי שהמטרה קובעת את דרך ההפשטה, ודרך ההפשטה קובעת מה נחשב גמר המלאכה.
מפשיט לשטיח
"לשטיח, כדי אחיזה." אם כוונתו להשתמש בעור כשטיח, כמעין מרבד או מזרן של עור, הוא קורע את העור לאורכו מן הראש עד הזנב ומפשיטו לשני הצדדים. כאן החלק המופשט נשאר בגדר יד רק עד שהפשיט שיעור שיוכל לאחוז בו בידו, והשיעור הוא שני טפחים. משהפשיט יותר מכך, אין החלק המשוחרר נחשב עוד כחלק מעור הבהמה כלל. אינו יד, ואינו מביא טומאה אל הבשר ואף אינו מוליך טומאה ממנו.
מפשיט לחמת
"ולחמת, עד שיפשיט את החזה." אם הוא מפשיט את העור כדי לעשות ממנו חמת, נוד של עור, אינו קורע אותו לאורכו. הוא מקפל את העור כלפי חוץ סביב הצוואר ומשלשלו על הגוף לצד השני, כשהוא נשאר שלם. בדרך זו נשאר העור בגדר יד עד שיפשיט את חזה הבהמה, שהוא המקום הקשה ביותר בגוף להפשטה.
מפשיט מן הרגלים ומעלה
"המרגיל." גם כאן רצונו בחמת, אלא שהוא מתחיל מן הכיוון ההפוך: מקפל את העור כלפי חוץ מן הרגלים האחוריות ומושכו לאורך הגוף עד הצוואר. במקרה זה, "כולו חיבור לטומאה, לטמא ולטמא", כל העור נשאר מחובר לעניין טומאה עד שיפשיט את כולו. כל זמן שמקצתו עוד מחובר, בשר טהור נטמא אם נגע אדם טמא בעור, ואדם הנוגע בעור נטמא אם הבהמה נבלה.
הטעם נעוץ בסדר המלאכה. כשמפשיטים מן הזנב לכיוון הראש, החזה, שהוא המקום הקשה, יוצא בסוף ממש. וכל זמן שאותו חלק אחרון לא הופשט, העור עדיין נחשב חלק מן הבהמה ועדיין משמש לה יד.
העור הרפוי שעל הצוואר
במקרה האחרון הזה, שההפשטה נעשית מן הזנב לכיוון הראש, אין החזה השלב המסיים. מה אם כן דינו של העור לאחר שנמשך מעבר לחזה והתקבץ סביב הצוואר? בזה מביאה המשנה מחלוקת.
"או שעל הצואר", בעור הרפוי שנשאר על הצוואר, "רבי יוחנן בן נורי אומר: אינו חיבור." רבי יוחנן בן נורי סובר שאינו נחשב עוד מחובר, ולפיכך אינו מוליך כלום.
"וחכמים אומרים: חיבור עד שיפשיט את כולו." חכמים סוברים שהוא נשאר מחובר עד שיפשיט את כולו ממש.