חולין, פרק ז, משנה ג. כל הפרק הזה עוסק בגיד הנשה, אותו גיד שבירך שהתורה אסרה עלינו לאכול. עד כאן עסקו המשניות בשאלה באילו בעלי חיים ובאילו חלקים חל האיסור, ועכשיו פונה המשנה אל העונש: כמה צריך אדם לאכול כדי להתחייב, וכמה מלקויות הוא סופג.
פותחת המשנה: "האוכל מגיד הנשה כזית", מי שאכל מן הגיד שיעור של כזית, "סופג ארבעים", מלקין אותו ארבעים. שהרי במעשה האכילה הזה עבר על איסור מן התורה, וכיוון שהשיעור הרגיל של אכילה באיסורי תורה הוא כזית, הוא מתחייב מלקות.
כשפחות מכזית גם הוא שיעור
"אכלו ואין בו כזית", אכל את הגיד כולו, אלא שגיד קטן היה ולא היה בו שיעור כזית: "חייב", חייב מלקות בכל זאת. שהרי מה שבלע היה בריה שלמה, דבר שנברא כמות שהוא, ולא חתיכה מתוך דבר אסור.
לפנינו כלל רחב ששווה לזכור. בדרך כלל, מלקות על אכילת דבר שאסרה תורה מחייבות שיעור כזית. אבל דבר שהוא יחידה שלמה בפני עצמה, כמו שנברא, נמדד באמת מידה אחרת. וראה מקרה מקביל: מי שבלע שרץ שלם, שלם ולא חסר, מלקין אותו אף שלא היה בו כזית, וטעם הדבר הוא בדיוק זה, שבריה שלמה ירדה לתוך גופו.
שתי ירכיים, שני איסורים
"אכל מזה כזית ומזה כזית", אכל כזית מן הגיד של ירך אחת וכזית מן הגיד של הירך השנייה: "סופג שמונים", מלקין אותו שמונים. שכל ירך יש בה גיד אסור בפני עצמו, ונמצא שעבר על שני איסורים נפרדים, וכל אחד מהם מחייב ארבעים לעצמו.
"רבי יהודה אומר", רבי יהודה חולק: "אינו סופג אלא ארבעים", אין מלקין אותו אלא ארבעים בלבד, שלדעתו לא אסרה התורה אלא את הגיד של הירך הימנית. וראייתו מלשון הפסוק, המדבר בגיד "אשר על כף הירך", המונח על הכף של הירך (כף פירושה כעין כף או שקערורית). ה"א הידיעה מלמדת על ירך אחת מסוימת ולא על שתיהן. ומאחר שהמקרא צמצם את דבריו לירך אחת, אנו מעמידים אותה בצד הימני של הבהמה. על קריאה זו נשענת טענתו של רבי יהודה כנגד תנא קמא.