חולין, פרק ו, משנה ג. הפרק כולו נתון למצוות כיסוי הדם, כיסוי דמה של חיה או של עוף שנשחטו. במשנה הקודמת נקבע הכלל המנחה: אין חיוב כיסוי אלא במקום שהשחיטה עצמה כשרה. משנתנו באה ליישם את הכלל הזה במקרה שבו כשרות השחיטה היא בדיוק מה שעומד בספק, שכן האוחז בסכין הוא אדם שאין אנו יכולים לסמוך על מעשיו.
שלושה שאין סומכים על שחיטתם
המשנה פותחת: "חרש, שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם, חייב לכסות". חרש, כלומר חרש אילם; שוטה, מי שאין בו דעת לשאת באחריות למעשיו; וקטן, שלא הגיע לגדלות. שלושת אלו נמנים יחד בכל הש"ס משום שאין באחד מהם חזקה שיעשה מעשה הלכתי כתקנו. אם נעזוב אותם לעצמם, אין לנו כל ביטחון שהשחיטה תיעשה כדינה.
אלא שהמקרה כאן הוא שבו אחרים רואין אותם, כלומר אנשים עמדו וצפו בשחיטה מתחילתה ועד סופה וראו שכל תנאי השחיטה נתקיימו. הואיל והשחיטה נעשתה למעשה כהלכתה, הבשר מותר ומצוות כיסוי הדם חלה במלואה, והדם חייב בכיסוי.
אבל מי מכסה? לא השוחט. חרש, שוטה וקטן פטורים מן המצוות, ולכן אין הם יכולים לצאת בחובה זו. החובה נופלת על הרואים: אותם שצפו בשחיטה ויכולים להעיד שהיתה כשרה, הם שחייבים לכסות.
כשאין איש רואה
המשנה ממשיכה: "בינן לבין עצמן, פטור מלכסות". אם אותם שלושה שחטו בינם לבין עצמם, ואין אדם שראה אותם, הבא ומוצא אחר כך את הדם מגולה אינו חייב לכסותו. הטעם הוא החזקה שממנה פתחנו: הואיל ואין בשלושה אלו יכולת לשחוט כראוי, אנו מניחים שהשחיטה פסולה, ושחיטה פסולה אין בה מצוות כיסוי הדם. רק כשהיה מי שראה ואישר שהמעשה נעשה כתקנו, אנו מחזיקים אותה כשחיטה כשרה.
אותה שאלה עצמה באותו ואת בנו
"וכן לענין אותו ואת בנו". אותו טעם עצמו נעתק עתה לאיסור שנלמד בפרק הקודם, האוסר לשחוט אם ובנה ביום אחד. "ששחטו ואחרים רואין אותם, אסור לשחוט אחריהן". במקום שאחד משלושה אלו שחט ועומדים מן הצד שאישרו שכל תנאי השחיטה נתקיימו, אין לשחוט את השני שבזוג, בין האם בין הבן, עד שיצא היום. שחיטה בת תוקף הלכתי אירעה, ועמה חל איסור אותו ואת בנו.
"בינן לבין עצמן", כשנעשתה השחיטה בינם לבין עצמם ואין רואה, נחלקו בדבר.
רבי מאיר
"רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן". רבי מאיר מתיר לשחוט את האם או את הבן באותו יום עצמו. הוא נאמן לחזקה שאמרנו: כשאין רואה, אנו מניחים שהשחיטה הראשונה לא נעשתה כתקנה. ואם הבהמה הראשונה לא נשחטה שחיטה כשרה, לא חל כלל איסור אותו ואת בנו, ואין כל טעם להימנע משחיטת השני שבזוג.
וחכמים
"וחכמים אוסרין". חכמים אוסרים לשחוט את האם או את הבן באותו יום. לדעתם אין אנו יכולים לפטור את השחיטה הראשונה כפסולה בפשטות. יש כאן חשש ממשי שאותם אנשים אכן שחטו שחיטה כשרה, ומאחר שאותו ואת בנו הוא איסור מן התורה, יש לנהוג לחומרה מפני הספק.
מכאן שחכמים היו מגיעים למסקנה מקבילה גם בעניין כיסוי הדם שבראש המשנה. עוף או חיה שנשחטו בידי אחד משלושה אלו ואין איש שיאשר את המעשה, הספק עצמו היה מוליד חיוב כיסוי, שהרי ספק דאורייתא לחומרה. נמצא שהפטור השנוי בפתח המשנה הוא כשיטת רבי מאיר, שהנחת היסוד שלו היא שהשחיטה לא יצאה כתקנה.
המקום שאף חכמים מודים בו
המשנה חותמת בנקודת הסכמה: "ומודים שאם שחט", שני הצדדים מודים שמי שעבר ושחט את השני שבזוג באותו יום, "שאינו סופג את הארבעים", אין מלקין אותו ארבעים. האיסור שהטילו חכמים היה גזירה מפני הספק ולא הכרעה ודאית. הואיל ועודנו אפשרי לגמרי שמעשה השחיטה הראשון לא הועיל דבר מבחינה הלכתית, ואם כן הריגת הבהמה השנייה לא עברה על שום איסור, אין מלקין עליו.