חולין, פרק ד, משנה ג. הפרק ממשיך לברר את היחס שבין האם לוולד שברחמה, ובעיקר את העיקרון שהעובר נחשב כאחד מאיבריה של אמו. קודם לכן יישמה המשנה עיקרון זה לענייני שחיטה, ועכשיו היא מעמידה את אותה שאלה בדיני טומאה: אם מת העובר בתוך אמו החיה, האם גופו המת מטמא את הנוגע בו?
הרועה ועובר הבהמה
"בהמה שמת עוברה בתוך מעיה": בהמה שהוולד שברחמה מת ועודנו מונח במעיה. "והושיט הרועה את ידו ונגע בו": הרועה הכניס את ידו ונגע באותו עובר מת. פסק המשנה: "בין בבהמה טמאה בין בבהמה טהורה, טהור". אין הבדל אם האם היא ממין הנאכל, כגון עז, או ממין שאינו נאכל, כגון סוס. בשני המקרים הרועה נשאר טהור.
הדבר מפתיע, שהרי בדרך כלל הנוגע בנבלת בהמה מיטמא. כאן אינו מיטמא, משום שהעובר המת אינו נחשב גוף בפני עצמו. הוא נחשב חלק מאמו, והאם הרי חיה וקיימת. דבר שדינו כחתיכה מבהמה חיה אין בו טומאה להעביר.
מה מקורו של דין זה? הוא נשען על מה שנלמד קודם בפרקנו: כששוחטים את האם כהלכה, שחיטתה מתירה גם את העובר שבמעיה, וזאת מפני שההלכה רואה את העובר כהמשך גופה. המקרה שלנו בנוי על אותו היגיון בדיוק. כל זמן שהעובר המת סגור בתוכה, אין לו מעמד של נבלה בפני עצמה, אלא הוא חלק מן האם החיה. אין בו כדי לטמא, והיד שנגעה בו נשארת טהורה.
חילוקו של רבי יוסי הגלילי
"רבי יוסי הגלילי אומר: בטמאה, טמא, ובטהורה, טהור". רבי יוסי הגלילי חולק ומחלק בין שני סוגי הבהמות. אם הושיט הרועה את ידו לבהמה טמאה ונגע בעובר המת שבתוכה, הרי הוא נטמא.
טענתו הולכת אחר מקורו של הדין. למדנו שהעובר נחשב חלק מאמו מהלכות שחיטה, ושחיטה נוהגת רק במינים הראויים לאכילה. בסוס ובשאר המינים האסורים אין דין שחיטה כלל, ולפיכך אין בסיס להחשיב את עוברם כחלק מגוף האם. אותו עובר עומד כנבלה בפני עצמה, והנוגע בו נטמא. אבל במין שנוהגת בו שחיטה העיקרון אכן קיים, ושם מודה רבי יוסי הגלילי שהרועה נשאר טהור.
החיה והוולד
המשנה עוברת למקבילה שבבני אדם. "האשה שמת ולדה בתוך מעיה": אשה שוולדה מת ועדיין לא יצא מגופה. "ופשטה חיה את ידה ונגעה בו": המיילדת הכניסה את ידה ונגעה בו. ההלכה היא ש"החיה טמאה טומאת שבעה": היא טמאה שבעה ימים, כדין הנוגע במת, וזאת אף שהוולד עדיין כולו בפנים.
הנוגע במת אדם מיטמא טומאת שבעה, וטהרתו בהזאת מי פרה אדומה. אלא שמדין תורה אין המיילדת טמאה כלל, מאותו טעם עצמו שראינו בבהמה: העובר הוא חלק מאם חיה. הטומאה שהוטלה עליה היא מדרבנן. חכמים חששו לאפשרות ממשית: שמא כבר הוציא הוולד את ראשו והמיילדת לא הבחינה בכך, ואז נגיעתה אכן מטמאה אותה טומאת שבעה מן התורה. מאחר שספק זה מרחף על כל מקרה כזה, גזרו וטימאו אותה בכל עניין.
האם עצמה
"והאשה טהורה עד שיצא הולד". היולדת נשארת טהורה כל זמן שהוולד לא יצא. משעה שהוציא את ראשו לחוץ היא נעשית טמאה טומאת יולדת גמורה, ומעמד זה הוא מן התורה: יציאת הוולד היא המטמאת אותה.
מדוע הרחיבו חכמים את גזירתם למיילדת ולא לאם? משום שכל הגזירה נסמכת על החשש שלא הבחינו. המיילדת עלולה שלא לדעת שהראש כבר יצא ושנגעה בו. האם, לעומתה, מרגישה ביציאת הראש. וכיוון שאין אצלה ספק כזה, לא ראו חכמים מקום לגזור.