חולין, פרק ב, משנה ג. פרקנו עוסק בתקלות המקלקלות את השחיטה גם כאשר השוחט התכוון לשחוט כראוי. משנה זו פונה אל הדרסה. שחיטה כשרה נעשית בהולכת הסכין והובאתה על פני הצוואר, כדרך שהמסור עושה. ואם נפתחו הסימנים בדחיקת הסכין למטה בכוח, לא נעשה כלום ואין השחיטה שחיטה. מכאן ואילך באה שורה של מקרים שבהם עלינו לברר אם הייתה כאן דרסה.
התיז את הראש
"הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ", קיצץ את ראש הבהמה, "בְּבַת אַחַת, פְּסוּלָה". הראש נחתך במכה אחת, בלי שהלכה הסכין ובאה, והשחיטה פסולה. מכה כזו מטבע ברייתה היא דחיקת הסכין למטה, ושחיטה תובעת תנועת ניסור.
"הָיָה שׁוֹחֵט", כאן שחט כראוי, מוליך ומביא את הסכין כנדרש, "וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ", ונקטע הראש, "בְּבַת אַחַת", באחת מאותן העברות, בהולכה או בהובאה. האם הייתה זו חתיכה של ממש, או דחיקה כלפי מטה?
"אִם יֵשׁ בְּסַכִּין מְלֹא צַוָּאר, כְּשֵׁרָה". הכול תלוי במידת הסכין. אם הסכין עודפת על צוואר הבהמה כשיעור צוואר נוסף, עד שאורכה מגיע לכדי שני צווארים, השחיטה כשרה: סכין בעלת מהלך כזה יכולה להעביר את הסימנים בהולכה אחת, ואין לנו יסוד לחשוד שדרס בה. וכל מקום שאין בסכין שיעור זה, מוחזק בידינו שלא ייתכן שנחתכו הסימנים בתנועה אחת בלא שנדחקה הסכין למטה, והשחיטה פסולה.
שתי בהמות בבת אחת
"הָיָה שׁוֹחֵט", עמד באמצע שחיטתו, "וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁים", וקיצץ שני ראשים, "בְּבַת אַחַת", בהעברה אחת. והמידה שהמשנה בודקת: האם יש בסכין "מְלֹא צַוָּאר אֶחָד", שיעור צוואר יתר על שני הצווארים שעברה בהם? אם יש, "כְּשֵׁרָה". סכין ארוכה כזו יכולה לעבור בשני הצווארים בהולכה אחת, ולא נצרך לדרוס בשום שלב. ובסכין קצרה מזו ההנחה הפוכה: רק דחיקה למטה יכולה להתיז שני ראשים כאחד, ומכיוון ששני הראשים אכן ניתזו כאחד, מסקנתנו שדחיקה למטה הייתה כאן.
אימתי צריך את המידה?
"בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?" באיזה מצב נאמר דין זה? אימתי עלינו להקפיד שיהיה בסכין שיעור צוואר יתר על הצוואר או הצווארים שהיא חותכת? "בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא", שדחף את הסכין ולא החזירה, "אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ", שהחזירה ולא דחפה, כלומר בכל מקום שכל החיתוך נעשה בכיוון אחד בלבד.
"אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא", אבל אם הלכה הסכין ובאה, לשם ובחזרה, שוב אין מידתה מעלה ומורידה: "אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא", כל סכין שהיא, "אֲפִלּוּ בְּאִזְמֵל", אפילו באיזמל קטן, "כְּשֵׁרָה". שתי העברות בשני כיוונים מנוגדים יכולות לפתוח את הסימנים בלא שום דחיקה למטה, ואף בסכין קטנה שבקטנות, והשחיטה כשרה.
סכין שנפלה מעצמה
"נָפְלָה סַכִּין וְשָׁחֲטָה". סכין נפלה מאליה ושחטה את הבהמה. אין כאן כוח אדם: לא זרק אותה, ואף לא הניעה כלפי מטה בתחילה כדי שתימשך מכוחו. פשוט נפלה, ובנפילתה חתכה. "אַף עַל פִּי", אף על פי, "שֶׁשָּׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ", שהחיתוך יצא בדיוק כדרך שחיטה, שהסכין עברה על פני הצוואר, הדין הוא "פְּסוּלָה".
"שֶׁנֶּאֱמַר, וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ". אמר הכתוב וזבחת ואכלת, ומכאן למדנו: "מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ, אַתָּה אוֹכֵל". רק שחיטה שאדם עושה אותה מתירה את הבשר באכילה, ורק שחיטה כזו כשרה.
שהיות באמצע השחיטה
עתה מונה המשנה שלושה מקרים שבהם השחיטה כבר הייתה בעיצומה, ובא דבר מה וקטע אותה.
- "נָפְלָה סַכִּין וְהִגְבִּיהָהּ". משהתחיל לחתוך נשמטה הסכין מידו, הרימה והמשיך.
- "נָפְלוּ כֵלָיו וְהִגְבִּיהָן". משהתחיל לחתוך נשמטו בגדיו מעליו, הגביהם למקומם והמשיך.
- "הִשְׁחִיז אֶת הַסַּכִּין וְעָף", התעייף מהשחזת הסכין, התחיל לשחוט ולא נשאר בו כוח לסיים, "וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁחַט", ובא אדם אחר וגמר את השחיטה.
"אִם שָׁהָה כְּדֵי שְׁחִיטָה, פְּסוּלָה". בכל אחד מן המקרים הללו, אם נמשכה ההפסקה כשיעור זמן של שחיטה שלמה, השחיטה פסולה. נמצא שההפסקה צריכה להיות קצרה עד מאוד.
"רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר". רבי שמעון נותן שיעור מצומצם יותר: "אַף שָׁהָה כְּדֵי בִקּוּר", אף שהייה כשיעור הזמן שאדם צריך כדי להעביר את הסכין ולבדוק שאין בפיה פגימה, שיעור קצר מן הראשון, כבר די בה לפסול את השחיטה.