חולין, פרק י, משנה ג. הפרק כולו עוסק במתנות, שלוש המתנות של הבהמה הנשחטת (הזרוע, הלחיים והקיבה) הנתונות לכהן. במשנה הקודמת למדנו שבכור בעל מום פטור מן החיוב הזה: אף שהוא נאכל לבעליו, אין מוסרים את מתנותיו לכהן. משנתנו שואלת מה הדין כאשר אין אפשרות לזהות עוד את הבכור, לפי שהתערב בין בהמות חולין שמתנותיהן כן נתונות לכהן. ומכאן ממשיכה המשנה בשורה של מקרים נוספים שבהם אדם נפטר מחובת המתנות.
הבכור שנעלם בתוך הקבוצה
"בכור שנתערב במאה": בכור בעל מום, הפטור מן המתנות, התערב במאה בהמות של חולין שמתנותיהן חייבות להינתן. אין דרך להצביע על הבכור ולומר: זה הוא. והמשנה מחלקת בין שני מצבים.
"בזמן שמאה שוחטין את כולן, פוטרין את כולן." אם הבהמות שייכות למאה בעלים שונים, וכל אחד שוחט את שלו, כולם פטורים. כל בעל ובעל יכול לומר לכהן: שמא הבהמה שאני שחטתי היא הבכור, ומבכור אין נותנים מתנות. וכיוון שאין אפשרות להעמיד תביעה כנגד אדם מסוים, אין אחד מהם חייב למסור דבר.
"אחד שוחט את כולן, פוטרין לו אחד." אבל אם כל הקבוצה שייכת לאדם אחד והוא שוחט את כולן בעצמו, פוטרים אותו ממתנות של בהמה אחת בלבד, ואת מתנות כל השאר עליו לתת. הטעם פשוט: רק אחת מן הבהמות שברשותו היא בכור, וכל היתר בהמות חולין שמתנותיהן חייבות. לפיכך הוא נותן על כל בהמה חוץ מאחת, ואותה אחת נחשבת כבכור שאין ממנו כלום.
בהמות שאינן בכלל חיוב המתנות
"השוחט לכהן ולנוכרי, פטור מן המתנות." השוחט בהמה של כהן או בהמה של נוכרי, עובד עבודה זרה, אין בה חיוב מתנות כלל. דיני המתנות נאמרו רק בבהמת ישראל, ולא בבהמה של כהן ולא בבהמה של גוי.
"והמשתתף עמהן": ישראל שהכניס כהן או נוכרי לשותפות בבעלות על הבהמה, אף הוא נפטר ממסירת המתנות, שהרי לשותפו חלק בכל אחד משלושת האברים. ואף על פי כן מעמידה המשנה תנאי: "צריך שירשום", צריך לעשות סימן במתנות המראה שיש בהן חלק לכהן או לעובד עבודה זרה. החשש הוא מפני מראית העין: הרואים ישראל שיש לו חלק בבהמה עלולים לחשוב שכולה שלו, ושבשעה שהוא מחזיק בזרוע, בלחיים ובקיבה הוא עובר על דברי תורה. הרשימה מגלה את השותפות ומסלקת את החשד.
כהן שמכר את הבהמה והשאיר את המתנות בידו
"ואם אמר חוץ מן המתנות, פטור מן המתנות." כאן באה הבהמה לידי ישראל בדרך של קנייה מכהן, ובשעת המקח פירש המוכר שהמתנות אינן בכלל המכירה ונשארות ברשותו. הקונה אינו חייב במתנות כלל. היה מקום לחשוב שהישראל, שקנה את הבהמה כולה, חייב עתה לשלם לכהן את שווי שלושת האברים בכסף. המשנה פוסקת אחרת: אותם אברים לא עברו מעולם לרשות הקונה, שהכהן החזיק בהם מתחילת המקח. ומה שלא היה שלו למסור, אינו יכול להוליד עליו חיוב.
הקונה מן הטבח את בני המעיים
אדם בא אצל טבח ומבקש לקנות את בני מעיה של פרה פלונית. ולשון המשנה: "מכור לי בני מעיה", ומוסיפה "היו בהן מתנות", שבתוך מה שקנה הייתה הקיבה, שהיא של כהן. וההלכה: "נותנן לכהן", הקונה מוסר אותה, והמשנה מוסיפה שאין מפחיתים לו מן הכסף ששילם. ומדוע לא יחזיר לו הטבח דבר? מפני שהקונה ידע היטב מה הוא קונה: ידע שהקיבה בכלל המכירה, וידע שסופה להגיע לכהן. ידיעה זו הייתה כלולה במחיר שהסכים לו, ולפיכך אינו יכול לבוא אחר כך בטענה.
המקרה השני הוא מקח שנעשה במשקל: "לקח הימנו במשקל". הקונה שילם לפי המשקל, והקיבה נכללה באותו משקל. וכאן הדין משתנה: הוא אמנם מוסר את הקיבה כמתחייב, אבל הפעם "מנכה לו מן הדמים", שוויה נגרע ממה שהוא חייב לשלם. וההיגיון נובע מצורת המקח: כספו קנה כמות מסוימת של בשר, והוא שילם על כל חלק וחלק מאותה כמות, ובכללה הקיבה. לפיכך רשאי הוא לבוא אל הטבח ולתבוע בחזרה את דמי החלק שנתחייב למסור.