חולין, פרק א, משנה ג. עד כאן עסק הפרק בשאלה מי כשר לשחוט; מכאן ואילך הוא פונה לשאלה היכן במקום הצוואר צריכה הסכין לעבור. שני תנאים נחלקים במקרה שבו הסכין נכנסה בתוך המקום הכשר ויצאה מעט למעלה ממנו.
הסימנים והמקום הכשר לשחיטה
כדי שהשחיטה תהיה כשרה צריך לחתוך שני סימנים: הקנה (צינור האוויר) והוושט (צינור המזון). ואין די בכך שייחתכו בכל מקום שהוא לאורכם. לכל אחד מן הסימנים יש מקום מוגדר שבתוכו צריך להיעשות החיתוך. חיתוך שנעשה למעלה מן המקום הזה, או למטה ממנו, פוסל את השחיטה. פסול זה נקרא הגרמה, מלשון הטיה: הסכין הוטתה מדרכה ועברה בחלק הלא נכון של הסימן.
כדי להבין את המחלוקת, יש לצייר לעצמנו את מבנה הקנה. הוא מוקף חוליות של סחוס, ובין חוליה לחוליה מונחת שכבה דקה של עור. העליונה שבטבעות הללו, הקרובה ביותר לראש, היא הגבול העליון של השחיטה. חיתוך למעלה מאותה טבעת הוא בעיה. חיתוך בגוף הטבעת עצמה כשר לכל הדעות.
חיתוך שמסתיים בשפה העליונה ממש
עתה נצייר שוחט שהכניס את סכינו בתוך אותה טבעת גדולה, אלא שהחזיק אותה בהטיה קלה, ועד שנשלם החיתוך היא כבר עלתה למעלה מן הטבעת. האם שחט כראוי, או שהגרים? בזה בדיוק עוסקת משנתנו.
הדעה הראשונה, דעת התנא קמא, פוסקת כך. "השוחט מתוך הטבעת": שוחט שסכינו עוברת בתוך הטבעת, "ושייר בה", והשאיר בתוך אותה טבעת, "מלא החוט", שיור דק כחוט השערה, "על פני כולה", לכל אורכו של החיתוך, הרי "שחיטתו כשרה". נצייר חיתוך שעבר את כל רוחב הטבעת בעודו נצמד לשפתה העליונה, כך שרצועת סחוס דקה כחוט נשארה מחוברת לצד הראש, והרצועה הזו נמשכת לכל אורך החיתוך. מכיוון שאף נקודה אחת של החיתוך לא יצאה מן הטבעת, גם אם השיור מצומצם, הבהמה כשרה.
ומכאן גם ההיפך, בפשטות. אם אפילו מקצת מן החיתוך חרג למעלה מראשה של אותה טבעת, הבהמה אינה כשרה. לדעת התנא קמא כל החיתוך כולו צריך להישאר בתוך המקום המיועד לשחיטה, בלי שחלק ממנו יעלה מעליו.
קולתו של רבי יוסי ברבי יהודה
התנא השני מקל יותר. רבי יוסי ברבי יהודה פוסק שדי בכך שנשאר "מלא החוט", שיור סחוס כחוט השערה, "על פני רובה", על רוב הטבעת ולא על כולה. למעשה: שוחט שחתך את רובה של הטבעת העליונה ורק אחר כך נתן לסכינו לעלות למעלה ממנה, שחיטתו כשרה. לדעתו, כיוון שרוב החיתוך נעשה במקום הראוי, מה שעשתה הסכין מחוץ לאותו מקום לאחר מכן אינו מזיק.
העיקרון שביסוד המחלוקת
שתי הדעות נשענות על שאלה עמוקה יותר: מהי שחיטה. רבי יוסי ברבי יהודה סובר שהשחיטה מצריכה חיתוך של רוב כל סימן בלבד. משנחתך אותו רוב, המעשה נשלם: הבהמה מותרת אף אם החיתוך לא הושלם כלל, וכל מה שמתקלקל לאחר מכן אינו נחשב, שהרי לא היה צורך ביותר מזה.
התנא קמא אינו חולק על כך שחיתוך רוב הסימן מספיק. עמדתו היא שכל מה שהשוחט ממשיך לעשות בסכין הוא עדיין חלק ממעשה חיתוך אחד. לפיכך, אף כשהכול עד אותה נקודה נעשה בלי פגם, ואף שהיה בידו להפסיק ולהשאיר אחריו בהמה כשרה, פגם המתגלה בחלקו האחרון של החיתוך הוא פגם בשחיטה, ובכוחו לקלקל את השחיטה כולה.