חולין, פרק ח', משנה ב'. הפרק כולו עוסק באיסור בשר בחלב ובגדרים שהוסיפו חכמים סביבו. המשנה הקודמת עסקה בבשר ובגבינה העולים על שולחן אחד, והמשנה שלפנינו ממשיכה באותו כיוון: תחילה בשני המאכלים הנתונים במטפחת אחת, ואחר כך בשני סועדים היושבים לשולחן אחד.
ההלכה הראשונה נשנית כך: "צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת" - מותר לאדם לצרור בשר יחד עם גבינה בתוך מטפחת אחת. ומיד באה ההגבלה: "ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה" - רק בתנאי שלא ייגע האחד בחברו.
כלומר, הצרירה עצמה אינה הבעיה. בשר וגבינה יכולים להיטלטל יחד במטפחת אחת. מה שנאסר הוא כל נגיעה שביניהם, ואפילו כששניהם קרים ואין כל חשש שהאחד יתבשל בחברו.
ומדוע נגיעה בקור מעלה חשש? משום שבמקום שבו נלחץ הבשר אל הגבינה, ייתכן בהחלט שנשתייר מזה על זה. פני הבשר נושאים עתה מעט גבינה, ופני הגבינה נושאים מעט בשר. מי שיאכל אותם יבלע את שניהם יחד, ואכילת בשר וגבינה יחד בדרך זו היא איסור דרבנן.
התקנה לכך פשוטה למדי: מדיחים את המקום שבו נגעו זה בזה, והמאכל מותר באכילה. אלא שחכמים לא היו מוכנים לסמוך על כך. אדם עשוי לשכוח להדיח, לנגוס נגיסה, ולמצוא את עצמו עובר על איסור דרבנן באוכלו את שניהם כאחד. כדי שלא יבוא לכך, שללה המשנה את הנגיעה מכל וכל.
המשנה ממשיכה בהלכה שנייה בשם רבן שמעון בן גמליאל: "שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד" - שני אורחים המתאכסנים בפונדק אחד אוכלים את סעודתם על שולחן אחד משותף, "זה בשר וזה גבינה, ואין חוששין" - לפני האחד בשר ולפני חברו גבינה, ואין אנו חוששים לכלום.
תאר לעצמך שני עוברי דרכים שהתאכסנו באותו פונדק, ואינם מכירים זה את זה כלל. אין מה שימנע מהם לשבת יחד, לזה מוגשת סעודת בשר ולזה מוגשת גבינה. אין חשש שהמאכלים יתחברו זה לזה, ואין חשש שאחד מהם יושיט יד, ייקח משל חברו ויצרף אותו למה שמונח בקערתו. אנשים שאינם מכירים זה את זה אינם אוכלים משל חבריהם.
וכאן נמצא הניגוד למשנה הקודמת. שם היה החשש שהאוכלים על שולחן אחד מושכים איש מקערת חברו, ולפיכך בשר וגבינה המוגשים יחד עלולים להיפגש. כאן, כששני הסועדים אינם מכירים זה את זה, נופל כל החשש הזה, וההלכה נקבעת בהתאם.