חולין, פרק ז, משנה ב. הפרק כולו עוסק בגיד הנשה, ומשנתנו דנה בשתי שאלות מעשיות: האם מותר ליהודי למסור ירך שגיד הנשה האסור עדיין נמצא בתוכה, וכאשר אדם בא להוציא את הגיד, כמה ממנו עליו להוציא?
ההלכה הראשונה: מותר ליהודי לתת לנוכרי ירך שלמה מבהמה כשרה שנשחטה כהלכה, ואפילו הגיד האסור עדיין מונח בתוכה. לשון המשנה: "שולח אדם ירך לנכרי", "שגיד הנשה בתוכה", כשגיד הנשה עדיין נתון בתוך הירך.
מדוע אין כאן חשש
אפשר היה לחשוש לשרשרת אירועים שעלולה להתגלגל מכאן. יהודי רואה את המתנה ביד הנוכרי, מחליט לקנות אותה, ומניח שמאחר שהיא באה מיהודי ודאי כבר ניטל ממנה הגיד. נמצא שהוא אוכל את הירך והגיד האסור עדיין בתוכה. אומרת המשנה שאין לחשוש לכך, ונותנת את הטעם: "מפני שמקומו ניכר", מקומו של הגיד ניכר לעין.
בפשטות, די להסתכל. ירך שניטל ממנה גיד הנשה נושאת את סימני הפעולה: היא נפתחה והגיד הוצא ממנה. כאן הירך שלמה ולא נגעו בה, ואין בה חתך כלל, ולכן ברור לכל מי שבודק אותה שהגיד עדיין בפנים. מכיוון שהאמת גלויה על פני הבשר, אין טעות שצריך להישמר ממנה.
כמה מן הגיד צריך ליטול
ועתה ההלכה השנייה. "הנוטל גיד הנשה", אדם המוציא את גיד הנשה, "צריך שיטול את כולו", ההוצאה צריכה להיות מלאה. אין די בקילוף מה שנוח להגיע אליו; עליו לחטט בבשר ולהוציא כל חוט וחוט, ובכלל זה אותו קטע של הגיד השקוע עמוק בפנים.
רבי יהודה חולק: "כדי לקיים בו מצות נטילה", די בשיעור שיש בו כדי לקיים את מצוות נטילת הגיד. לדעתו, מי שהסיר את הקטע הגלוי של הגיד, אותו חלק הנראה על פני הבשר מבחוץ, כבר קיים את מה שדרשה ממנו התורה, והחלק השקוע עמוק בבשר נשאר מותר.