חולין, פרק ו, משנה ב. הפרק כולו עוסק במצוות כיסוי הדם, כיסוי דמם של חיה או עוף לאחר השחיטה. המשנה שלנו מעמידה שאלה חדה: מה הדין כאשר השחיטה עצמה נעשתה כהלכה, בחיתוך כשר, ואף על פי כן מסיבה אחרת אין הבריה מותרת באכילה או אפילו בהנאה? האם חובת הכיסוי עומדת בעינה?
המשנה פותחת ברשימה של חמישה מקרים כאלה.
"השוחט ונמצא טרפה": אדם שחט חיה או עוף, ורק לאחר מכן נמצא שהם טרפה. נאמר שהריאה נמצאה נקובה, מום שבגללו לא היתה הבריה יכולה להמשיך ולחיות. החיתוך עצמו היה מושלם, ובכל זאת אין הבריה נאכלת.
"והשוחט לעבודה זרה": שחיטת החיה או העוף נעשתה לשם עבודה זרה. במקרה כזה אף הנאה אסורה מן הנבלה.
"והשוחט חולין בפנים": הבריה היתה חולין, בשר שאינו קדוש, והיא נשחטה בתוך העזרה, חצר בית המקדש. חולין אינם שייכים שם, ואין זה מקומה של שחיטה כזו.
"וקדשים בחוץ": המצב ההפוך. היה כאן עוף מוקדש, והוא נשחט מחוץ לעזרת בית המקדש ולא במקומו הראוי.
"חיה ועוף הנסקלין": כאן הבריה, חיה או עוף, כבר נתחייבה מיתה בסקילה. אם, למשל, הרגה אדם, נגזר דינה למות.
"רבי מאיר מחייב": רבי מאיר סובר שבכל המקרים הללו חובת כיסוי הדם נשארת. סברתו היא שמעשה השחיטה נעשה כראוי וכדין. משיש לפניך שחיטה כשרה, מצוות כיסוי הדם חלה, ואין זה משנה שהבריה אסורה מטעם אחר לגמרי. המצווה נתלית בשחיטה, ולא במעמדו של הבשר.
"וחכמים פוטרין": חכמים חולקים ופוטרים. לדעתם, כיסוי הדם נאמר רק במקום שהשחיטה הועילה בפועל, שהתירה את הבריה באכילה. בכל אחד מן המקרים המנויים כאן אין אוכלים את הבריה, ובחלקם אף אין נהנים ממנה. ואף שמבחינה טכנית נעשתה השחיטה כדין, היא לא פעלה שום היתר, ולפיכך אינה מולידה חיוב כיסוי.
מכאן עוברת המשנה לקבוצה שנייה של מקרים, שבהם אין מחלוקת כלל.
"השוחט ונתנבלה בידו": אדם בא לשחוט חיה או עוף, ותוך כדי המעשה נעשתה הבריה נבלה תחת ידו. כלומר, השחיטה נתקלקלה.
"והנוחר": נקב את נחירי הבריה, וכך מתה, ולא בשחיטה כהלכתה.
"והמעקר": עקר את הסימנים, צינורות הצוואר. או, למשל, שסכינו היתה פגומה, כך שהחיתוך לא היה חלק והשחיטה נפסלה.
"פטור מלכסות": בכל אלה פטור מכיסוי הדם, וכאן אף רבי מאיר מודה. כל עמדתו נשענה על כך שהיה כאן מעשה שחיטה כשר. במקרים אלה נעשתה השחיטה בפסול, ואין כאן דבר שנקרא שחיטה כלל, ולמושג כיסוי הדם אין במה להיתלות.