חולין, פרק ד, משנה ב. הפרק ממשיך לעסוק בבהמה שהיא באמצע לידתה ובמעמדו ההלכתי של הוולד כל עוד הוא בתוך אמו. כאן מציגה המשנה מקרה שיש בו נדבך נוסף: הבהמה המקשה לילד היא מבכרת, כלומר יולדת בפעם הראשונה, ולכן הוולד הזכר היוצא ממנה הוא בכור, המתקדש בעצם רגע לידתו.
הקדמה קצרה. זכר שנולד ראשון לפרה, לכבשה או לעז קדוש מאליו, בלא שיקדישנו הבעלים במעשה כלשהו. הוא ניתן לכהן, קרב כקרבן, ובשרו נאכל לכהנים. ומאחר שהקדושה הזו קדושה ממש, יש לה גם השלכה נוספת: אם מת הבכור לפני שהוקרב, אסור ליהנות ממנו בשום הנאה, והוא נקבר.
אימתי, אם כן, מתחילה אותה קדושה? לא לפני הלידה. התורה נוקטת בעניין הבכור לשון יִוָּלֵד, וקושרת את הבכורה לבהמה שיצאה בפועל לאוויר העולם בלידה. כל זמן שהוולד עדיין בתוך אמו, אין עליו קדושה כלל. התוצאה חריפה בפשטותה: אדם רשאי לחתוך אברים מן העובר הזה ולהשליכם לכלביו.
המקרה שבמשנה
"הַמְבַכֶּרֶת הַמַּקְשָׁה לֵילֵד": בהמה היולדת את ולדה הראשון מקשה בלידתה. הלידה אינה מתקדמת כדרכה, והאברים מתגלים ויוצאים אחד אחד. במקרה כזה, אומרת המשנה, "מְחַתֵּךְ אֵבָר אֵבָר וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים", הבעלים רשאי לחתוך אבר אחר אבר עם יציאתו ולהשליכו לכלבים.
מדוע הדבר מותר? משום שכל עוד לא יצא רוב הוולד ולא יצא ראשו מגוף האם, אין הוולד נחשב נולד. וכיוון שלא נולד, קדושת בכורה מעולם לא חלה עליו, ולכן אין איסור הנאה במה שנחתך ממנו.
מה מתיר זאת? הוולד אינו נחשב ילוד עד שיצא ראשו או רובו מאמו. וכיוון שלא נולד, לא נתפסה בו קדושת בכורה מלכתחילה, וכל מה שנחתך ממנו אינו אסור בהנאה.
האם פטורה בכל מקרה
המשנה מסיימת במילים "וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה": האם פטורה מעתה מחובת הבכורה. וכך הדין בכל אופן שהתרחשה בו הלידה, בין שנחתכו האברים אחד אחד ובין שיצא רוב הגוף שלם קודם לכן, ובין שהוולד חי ובין שמת. בכורה כבר יצא. עגל, טלה או גדי שתלד לאחר מכן לא יהיה לו דין בכור.
הטעם נעוץ בהגדרת הבכורה. בכור הוא פטר רחם, הפותח את הרחם. הוולד הזה, אף שמת ואף שלא זכה מעולם לקדושת בכור, פתח בפועל את רחם אמו. לפיכך כל ולד שייוולד לה אחריו אינו עוד פטר רחם, ואין עליו דין בכור.