חולין פרק י"א, משנה ב': כמה צאן, וכמה צמר

תרומות ומעשרות מצוות התלויות בארץ מקח וממכר וקניינים

חולין, פרק י"א, משנה ב'. הפרק שלנו מוקדש לראשית הגז, ראשית גיזת הצאן שבעל הצאן נותן לכהן. בסוף המשנה הקודמת למדנו שהמצווה חלה רק כאשר גוזזים יחד מספר משמעותי של בהמות. נשארה באוויר שאלה מתבקשת, והמשנה שלנו מרימה אותה: כמה נחשב מספר משמעותי?

כמה רחלות עושות עדר?

"וכמה הוא מרובה?" מהו העדר הקטן ביותר שכבר יש בו חיוב ראשית הגז?

"בית שמאי אומרים", בית מדרשו של שמאי פוסקים, "שתי רחלות", די בזוג רחלות בלבד. הראיה שלהם מפסוק בישעיהו המתאר זמן שעתיד לבוא: "יחיה איש עגלת בקר", אדם יקיים לו עגלה מן הבקר, "ושתי צאן", ולצידה שתיים מן הצאן. שימו לב שהנביא מוכן לקרוא "צאן" גם לשתי בהמות בלבד. ואם שתיים נקראות שם צאן, גם הצאן שהתורה אומרת עליה שראשית גיזתה לכהן מתחילה בשתיים.

"ובית הלל אומרים, חמש." בית הלל קבעו את הרף בחמש. חמש בהמות, ולא פחות, הן מה שהתורה רואה כעדר גדול דיו כדי להוליד את החיוב הזה. הפסוק שלהם מספר שמואל א': "חמש צאן עשויות", חמש כבשים מוכנות. מכאן שחמש בהמות הן שמחייבות את בעליהן, והגוזז פחות מחמש אינו חייב בראשית הגז.

חמש רחלות, אבל כמה צמר מכל אחת?

שתי הדעות הבאות מקבלות שתיהן את המינימום של בית הלל, חמש. המחלוקת ביניהן היא האם כל אחת מן החמש צריכה להעלות כמות צמר מסוימת.

"רבי דוסא בן הרכינס אומר", וזו שיטתו: "חמש רחלות גוזזות", חמש רחלות שגיזתן מעלה, "מנה מנה ופרס", מנה וחצי מכל אחת ואחת, "חייבות בראשית הגז", הן החייבות במתנה לכהן. אילו אפילו בהמה אחת מתוך החמש העלתה פחות מן המשקל הזה, אין הגיזה כולה מתחייבת, שכן תנובה כה מועטת אינה קרויה "גז", גיזת בהמה. נמצא שרבי דוסא מעמיד שני תנאים: לא פחות מחמש בהמות, ולא פחות ממנה ופרס מכל אחת מהן.

"וחכמים אומרים", חכמים פוסקים אחרת: "חמש רחלות גוזזות כל שהן", חמש רחלות, ויהיה הצמר שעולה מהן מועט ככל שיהיה. משהתמלא מניין החמש, כל כמות שהיא נכנסת לחיוב ראשית הגז. אין דורשים שיעור משקל מזערי לכל בהמה.

כמה נותנים לכל כהן?

עכשיו דמיינו בעלים שעמד בתנאים, גם במניין הצאן וגם בכמות הצמר שעלתה מהן, והוא רוצה לחלק את המתנה בין כמה כהנים ולא לתיתה לאחד. כמה חייב כל כהן לקבל?

"וכמה נותנין לו? משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, מלובן ולא צואי." כל כהן מקבל משקל של חמישה סלעים לפי המידה שביהודה, שהם עשרה סלעים בגליל. והצמר צריך להיות "מלובן ולא צואי", מנוקה ולא מלוכלך. צמר מזוהם אינו נמנה לחמשת הסלעים; הבעלים חייב למסור כמות שתשקול את השיעור גם לאחר שתנוקה לחלוטין מכל לכלוך ופסולת שדבקו בה.

ולמה דווקא חמישה סלעים? "כדי לעשות ממנו בגד קטן", כדי שיהיה חומר לעשיית בגד קטן אחד, מן הבגדים שהכהן לובש בשעת עבודתו בבית המקדש. המשנה מעגנת זאת בלשון התורה עצמה: "תתן לו", נתינה אתה נותן לו, "שיהא בו כדי מתנה", שתהיה בכמות ממש מתנה. הקורא לדבר מתנה מתכוון שהמקבל יוכל להשתמש בו בפועל. הקטן שבבגדי כהונה הוא האבנט, וחמישה סלעים של צמר הם בדיוק השיעור שנדרש לעשייתו. לפיכך בעלים המחלק את ראשית הגז שלו בין כמה כהנים חייב לוודא שחלקו של איש מהם לא ייפול מן השיעור הזה.

כשהבעלים משנה את הצמר תחילה

"לא הספיק ליתן לו", אם לא הספיק הבעלים למסור לכהן את חלקו, "עד שצבעו", ובינתיים צבע את כל הגיזה, "פטור". הצביעה מחוללת שינוי בחומר, ובאותו שינוי קנה את הכול לעצמו, ושוב אינו חייב דבר. צריך לומר בגלוי שנהג שלא כשורה. למעשה הוא גוזל את הכהנים, נוטל את שלהם על ידי שהוא הופך את הצמר לרכושו. ואף על פי כן, מבחינת הדין הצמר שלו והוא אינו צריך לוותר עליו.

"ליבנו ולא צבעו, חייב." אם רק ניקה את הצמר ולא צבעו, נשאר בחיובו לתת ראשית הגז, שהרי ליבון אינו שינוי של ממש ואינו מעשה קניין.

הקונה את הגז בלא הצאן

המשנה עוברת למי שקנה צמר בעודו על גבי בהמותיו של אחר, בלי לקנות את הבהמות עצמן.

"הלוקח גז צאנו של נכרי, פטור מראשית הגז." מי שקנה את גיזת צאנו של נכרי בעודה מחוברת לבהמות, ולאחר מכן גזז אותה, אינו חייב. המצווה מוטלת על מי שהצאן עצמה שלו, ומי שקניינו משתרע על הצמר בלבד אינו זה שהתורה מדברת אליו.

"הלוקח גז צאנו של חברו", מי שקנה את גיזת צאנו של ישראל חברו בעודה מחוברת ואחר כך גזזה: כאן הדין תלוי במה שעשה המוכר.

"אם שייר המוכר, המוכר חייב." אם השאיר המוכר בידו חלק מן הצמר ולא מכר את כולו, החיוב מוטל עליו, ולא רק ביחס למה שנשאר אצלו. עליו לתת ראשית הגז על כל גיזת אותן בהמות, שכן אנו מניחים שחלקו של הכהן היה בתוך הצמר ששייר לעצמו. הוא גוזז את מה ששייר ומוסר את השיעור הנדרש לכהן.

"לא שייר", כשלא השאיר המוכר בידו כלום, "הלוקח חייב", הקונה הוא שחייב, שהרי חלקו של הכהן חייב להימצא עכשיו בתוך הצמר שעבר לידיו. הצאן היתה של ישראל, ולכן המצווה נוהגת, ואנו מניחים שיחד עם הגיזה קנה הלוקח גם את החלק המיועד לכהנים. מאחר שקנה את הגיזה עד הנימה האחרונה ולא הותיר דבר, בהכרח נכלל בקנייתו גם מה שמגיע כראשית הגז.

שני מינים נפרדים

ראינו זה עתה שכאשר המוכר משייר לעצמו מקצת מן הצמר, החיוב על כל הגיזה מוטל עליו, ואפילו על החלק שכבר אינו שלו. עכשיו המשנה מביאה יוצא מן הכלל.

"היו לו שני מינים", נניח שהיו בעדרו של אדם שני מינים, "שחופות ולבנות", מקצתן שחומות אפרוריות ומקצתן לבנות. "מכר לו שחופות", מכר את גיזת השחופות, "אבל לא לבנות", ואת של הלבנות שייר לעצמו. או המקרה המקביל, "זכרים אבל לא נקבות", שהיו בעדר זכרים ונקבות ונמכרה רק גיזת הזכרים. במצבים כאלה, "זה נותן לעצמו", זה נותן ראשית הגז משלו, "וזה נותן לעצמו", וזה נותן משלו.

כל אחד נותן מחלקו הוא. משום שהמכירה נעשתה לפי קו של מין: מין אחד של צמר נמכר ומין אחר נשאר, ורק אותו מין עומד לדיון במכירה. מה שנמצא בתוך המין שלך, אתה נותן עליו; מה שמחוצה לו נמצא ביד השני, מוכר או לוקח, והוא נותן עליו. כשהצמר מחולק למינים ורק מין אחד עובר מיד ליד, אותו מין נידון בפני עצמו. השחופות והלבנות, הזכרים והנקבות, הם שני מינים נפרדים זה מזה, וכל מין נושא בחיוב ראשית הגז שלו. אין אנו רואים את הגיזה כגוש אחד שאפשר להניח שחלק הכהן שבו הלך כולו למוכר או כולו ללוקח; כאן היא באמת מחולקת לשניים.

המאמר המקורי

אות חולין יא:ב

וְכַמָּה הוּא מְרֻבֶּה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז), יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה), חָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת. רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרָס, חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן. וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ. מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, מְלֻבָּן וְלֹא צוֹאִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בֶגֶד קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח), תִּתֶּן לוֹ, שֶׁיְּהֵא בוֹ כְדֵי מַתָּנָה. לֹא הִסְפִּיק לִתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ, פָּטוּר. לִבְּנוֹ וְלֹא צְבָעוֹ, חַיָּב. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר, הַמּוֹכֵר חַיָּב. לֹא שִׁיֵּר, הַלּוֹקֵחַ חַיָּב. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִים, שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת, מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת, זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת, זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ: And how many are numerous? Beit Shammai say: It is at least two sheep, as it is stated: “That a man shall rear a young cow, and two sheep [tzon]” (Isaiah 7:21), indicating that two sheep are characterized as tzon; and the mitzva of the first sheared wool is written using the term “your flock [tzonekha].” And Beit Hillel say: It is at least five sheep, as it is stated: “And five sheep [tzon] made” (I Samuel 25:18). Rabbi Dosa ben Harkinas says: When shearing five sheep, the sheared wool of each sheep weighing one hundred dinars each and half [peras] of one hundred dinars each, i.e., one hundred and fifty dinars each, are subject to the obligation of the first sheared wool, i.e., they render the owner obligated to give the first sheared wool to the priests. And the Rabbis say: Any five sheep, each of whose sheared wool weighs any amount, render the owner obligated in the mitzva. And how much of the sheared wool does one give to the priest? One gives him sheared wool of the weight of five sela in Judea, which are the equivalent of ten sela in the Galilee, as the weight of the Galilean sela is half that of the Judean sela. Furthermore, although one may give the wool to the priest without laundering it, this must be the weight of the wool once laundered and not when sullied, as is characteristic of wool when sheared. The measure that must be given to the priest is enough to fashion a small garment from it, as it is stated: “Shall you give him” (Deuteronomy 18:4), indicating that the sheared wool must contain enough for a proper gift. If the owner of the shearing did not manage to give it to the priest until he dyed it, the owner is exempt from the mitzva of the first sheared wool, as this constitutes a change in the wool by which means he acquires ownership of it. If he laundered it but did not dye it, he is obligated to give the first sheared wool, as laundering does not constitute a change in the wool. One who purchases the fleece of the sheep of a gentile is exempt from the obligation of giving the first sheared wool to the priest. With regard to one who purchases the fleece of the sheep of another Jew, if the seller kept some of the wool, then the seller is obligated to give the first sheared wool to the priest. If the seller did not keep any of the wool, the buyer is obligated to give it. If the seller had two types of sheep, gray and white, and he sold the buyer the gray fleece but not the white fleece, or if he sold the fleece of the male sheep but not of the female sheep, then this one, the seller, gives the first sheared wool for himself to the priest from the wool that he kept, and that one, the buyer, gives the first sheared wool for himself to the priest from the wool that he bought.

Inspired by R' Joseph Dana