חולין, פרק י, משנה ב. הפרק כולו עוסק במתנות, בזרוע בלחיים ובקיבה שהבעלים חייב למסור לכוהן כשהוא שוחט את בהמתו, ואגב כך גם במצוות הבכורה הקרובה לה. משנתנו מותחת קו חד בין שני סוגי בהמות: בהמה שכבר היה בה מום קבוע בשעה שהוקדשה, ובהמה שנפל בה המום רק לאחר מכן. כל אופייה ההלכתי של הבהמה תלוי באיזה צד של הקו היא נמצאת.
בהמה שהיה בה מום מתחילה
המשנה פותחת: "כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו". אדם לקח כבשה מצאנו והקדישה לקורבן, ואז התברר שיש בה מום, ולא מום עובר שעתיד להתרפא אלא מום קבוע, פגם שעל פי דרך הטבע יישאר בה. ולא זו בלבד, אלא שהמום היה בה עוד לפני שעת ההקדש. בהמה זו לא הייתה ראויה למזבח מעולם.
ומה דינה? "ונפדו", היא נפדית. חשבו על מקרה מקביל: אדם מקדיש קורה של עץ או אבן. עץ ואבן לעולם לא יעלו על גבי המזבח, ולכן מה שהקדיש הוא שוויים בכספים. השווי שייך לבית המקדש וצריך פדיון, אבל הגוף עצמו אין בו קדושת הגוף. הבהמה בעלת המום שלנו נמצאת בדיוק בקטגוריה הזו. מאחר שמתחילתה לא הייתה ראויה לקורבן, ההקדש חל רק על דמיה ולא על גופה. צריך לפדותה, ומשנפדתה חזרה להיות בהמה ככל הבהמות.
חייבים בבכורה ובמתנות
"חייבין בבכורה ובמתנות". נזכיר מהי בכורה. פרה, כבשה או עז שילדה זכר בכור, הוולד קדוש משעת לידתו. הבעלים מוסר אותו לכוהן, והכוהן מביאו לבית המקדש ומקריבו כקורבן. אבל כל זה רק כשהאם היא חולין, רכוש פרטי רגיל. אם שהיא עצמה הקדש, קורבן, אין ולדה קדוש בקדושת בכורה.
ועכשיו ניישם זאת על המקרה שלנו. הכבשה הוקדשה, נודע על המום הקבוע שקדם להקדש, והבעלים פדה אותה. מכאן ואילך היא בהמת חולין, ולכן זכר בכור שתלד הוא בכור לכל דבר, וכששוחטים אותה בסופו של דבר חייב הבעלים לתת לכוהן את הזרוע, הלחיים והקיבה.
הברטנורא מוסיף הסתייגות מהותית. כל זה נכון מפני שהוולד נולד לאחר הפדיון. קחו אותה בהמה עצמה לפני הפדיון: נודע לבעלים שהקדיש בהמה בעלת מום קבוע, בכוונתו לפדותה, אך עדיין לא פדה, ובתוך כך היא ילדה. הוולד הזה אינו בכור. אף שאין באם אלא קדושת דמים, לא יותר מן הקדושה שיש באבן או בקורת עץ, די בכך כדי להוציא את הוולד מכלל בכורה. משנתנו מדברת בלידה שלאחר הפדיון.
יוצאים לחולין לגמרי
"ויוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד". הפדיון כאן שלם, ולא נשאר בבהמה שום שמץ של הקדש. גוזזים את צמרה ועובדים בה, בדיוק כאילו לא הוקדשה מעולם. "וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן", ולדן וחלבן מותרים, ושוב מדגישה המשנה "לאחר פדיונן", אחרי הפדיון ולא לפניו.
"והשוחטן בחוץ פטור". בדרך כלל השוחט קורבן מחוץ לבית המקדש חייב כרת. אבל החיוב הזה חל רק על בהמה הראויה להקרבה בפנים. בהמה זו, שהיה בה מום מתחילתה, לא הייתה יכולה לעלות על המזבח כלל, ולכן השוחט אותה מחוץ לעזרה אינו חייב. ההקדש היה טעות מן ההתחלה.
"ואין עושין תמורה". תמורה היא ניסיון להעביר קדושה: אדם מעמיד בהמה אחרת בצד קורבן ואומר שזו תבוא במקום זו. בדרך כלל שתי הבהמות קדושות. כאן לא קורה דבר, וזה אפילו אם ניסה להמיר לפני שפדה את הבהמה. אם הבהמה הייתה תמימה בשעת ההקדש ורק לאחר מכן נפל בה מום, התמורה חלה ושתי הבהמות קדושות. אבל בהמה שלא הייתה ראויה להקדש מעולם, שהמום היה בה כבר בשעת ההקדש, אינה עושה תמורה.
"ואם מתו ייפדו". אם בהמה כזו מתה בלא שחיטה, עדיין אפשר לפדותה. השוו לקורבן כשר שהיה תמים בשעת ההקדש ורק לאחר מכן נפל בו מום: לאחר פדיונו הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לשחוט ולאכול את הבשר. ואם מת מעצמו, אין מה להשיג בפדיון, ובוודאי אסור להאכילו לכלבים, שיש כלל: "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים". אבל הכלל הזה נאמר בבהמה שהייתה בה פעם קדושת הגוף, כלומר שהייתה תמימה בשעת ההקדש. בבהמה שלנו לא הייתה קדושת הגוף מעולם; מן הרגע הראשון לא הייתה בה אלא קדושת דמים, ככל הקדשת שווי של עץ או אבן. לפיכך פוסקת המשנה שאפשר לפדותה אף לאחר שמתה, והנבלה מותרת בהאכלה לכלבים.
בקצרה: כשהמום קדם להקדש, כמעט הכול מותר, וכל הנדרש הוא פדיון.
היוצא מן הכלל: בכור ומעשר
"חוץ מן הבכור ומן המעשר". בכור בהמה ובהמה שהופרשה כמעשר בהמה שונים. אף אם היה בהם מום בשעה שחלה עליהם הקדושה, הקדושה השלמה שורה עליהם. הדבר היחיד שאי אפשר לעשות הוא להקריבם על המזבח, שהרי בפועל הם בעלי מום. בכל שאר הדברים נוהגות בהם חומרות קדושת הגוף: אין גוזזים את צמרם אף לאחר פדיון, ולדם וחלבם אסורים, השוחטם מחוץ לעזרה חייב, הם עושים תמורה, ואם מתו בלא שחיטה אין פודין אותם להאכילם לכלבים.
בהמה שנפל בה מום רק לאחר ההקדש
המשנה עוברת לקטגוריה השנייה: "כל שקדם הקדשן את מומן, או מום עובר להקדשן ולאחר מכן נולד להם מום קבוע ונפדו". כאן הוקדשה בהמה בריאה ורק אחר כך אירע בה דבר ונפל בה מום קבוע. באותה קטגוריה נכללת גם בהמה שהיה בה מום עובר, מום זמני, בשעת ההקדש, ורק לאחר מכן נולד בה מום קבוע. מום עובר נחשב כאילו אין מום כלל, ולכן אינו מונע מן הבהמה לקבל קדושת הגוף שלמה. אלא שעכשיו המום קבוע, והבהמה נפדית.
"פטורין מן הבכורה ומן המתנות". אין כאן בכורה, והברטנורא מראה כיצד הדבר נלמד מן הפסוקים. וכן אין חובה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה, ככל הקדש שאין נותנים ממנו את המתנות.
"ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד". הפדיון אינו מפקיע מבהמה זו את קדושתה. אין גוזזים את צמרה ואין עובדים בה. "וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן", ולדה וחלבה אסורים אף לאחר הפדיון. הטעם פשוט: אף שבהמה זו שוב אינה יכולה לבוא כקורבן, יש בה קדושת הגוף.
מדוע השוחטה בחוץ חייב?
"והשוחטן בחוץ חייב". דבר זה טעון הסבר. נניח שהבהמה הייתה תמימה בשעת ההקדש, אבל כרגע היא בעלת מום ואינה יכולה לעלות על המזבח בפנים. ואמרנו שהחיוב על שחיטת חוץ חל רק על בהמה שראויה לבוא בפנים.
הברטנורא, בשם הגמרא, מתרץ שאין המשנה מדברת בכל מום שהוא. היא מדברת במום מסוים שבעין, דוק שבעין, כעין קרום דק המכסה את העין, ושיטת המשנה כרבי עקיבא הסובר שאין זה מום שלם: אין מקריבים בהמה כזו לכתחילה, אבל אם עלתה על המזבח בטעות אינה יורדת. וכיוון שבפנים בבית המקדש הייתה נשארת על המזבח בדיעבד, השוחט בהמה כזו מחוץ לעזרה חייב.
תמורה ומיתה
"ועושין תמורה". בהמה שהוקדשה כשהייתה תמימה ולאחר מכן נפל בה מום עושה תמורה. אם העמיד הבעלים בהמה אחרת בצדה ואמר שקדושתה תעבור אליה, שתיהן קדושות. הברטנורא מעיר שזה דווקא לפני שנפדתה הבהמה. המקור הוא הפסוק "טוב ברע או רע בטוב": כל שהייתה הבהמה תמימה בשלב מסוים, התמורה חלה, ובהמה זו אכן הייתה תמימה בשלב מסוים.
"ואם מתו ייקברו". אם מתה בלא שחיטה, יש לקוברה. אין מאכילים אותה לכלבים, מפני שהייתה תמימה בשעת ההקדש ולכן קנתה קדושת הגוף, ומשחלה קדושת הגוף, אף פדיון אינו מתיר להאכילה לכלבים.
חזרה על המשנה
מסכת חולין, פרק י, משנה ב. כל הקדשים שהיה בהם מום קבוע כבר בשעת ההקדש לא קנו קדושת הגוף מעולם, ואין בהם אלא קדושת דמים. משנפדו הם יוצאים לחולין לגמרי: זכר בכור שנולד לאחר מכן הוא בכור לכל דבר, והשוחט את הבהמה לאחר הפדיון חייב לתת לכוהן את הזרוע, הלחיים והקיבה. גוזזים את הצמר, עובדים בבהמה, והוולד והחלב מותרים, ותמיד לאחר הפדיון. השוחטה מחוץ לעזרה פטור, שהרי לא הייתה ראויה לפנים כלל. ניסיון של תמורה אינו מועיל, ואין קדושה עוברת. ואם מתה בלא שחיטה, עדיין פודים אותה ומאכילים לכלבים.
היוצאים מן הכלל הם הבכור והמעשר. אף אם היה בהם מום מתחילה ולא היו ראויים למזבח מעולם, יש בהם קדושת הגוף. אין מקריבים אותם, אבל בכל שאר הדברים דינם כדין בהמה שקדמה קדושתה למומה.
ואלו הם אותם דינים. בהמה שהייתה תמימה בשעת ההקדש, או שהיה בה אז מום עובר בלבד ולאחר מכן נולד בה מום קבוע, נשארת בדין הקדש בכמה עניינים אף לאחר הפדיון. הפדיון משיג דבר אחד בלבד: מותר לשחוט את הבהמה ולאכול אותה. היא פטורה מן הבכורה ומן המתנות. אין גוזזים את צמרה ואין עובדים בה. ולדה וחלבה אסורים אף לאחר הפדיון. השוחטה מחוץ לעזרה חייב, והסברנו שמדובר באותו מום מסוים שהיה כשר בדיעבד בפנים. היא עושה תמורה, ובתנאי שההמרה נעשתה לפני הפדיון: אם העמיד הבעלים בהמה אחרת והעביר אליה את הקדושה, ההעברה חלה. ואם מתה בלא שחיטה, אין פודין אותה להאכילה לכלבים אלא קוברים אותה. וכל זה נוהג בכל בהמה שלא היה בה מום קבוע בשעת ההקדש, ובבכור ובמעשר אף כשהמום הקבוע קדם להקדש.