חולין, פרק א, משנה ב. המשנה הראשונה של הפרק לימדה אותנו מי כשר לשחוט. משנה זו עוברת אל הכלי: מה הדין כשהשחיטה נעשתה לא בסכין ראויה, אלא בדבר אחר לגמרי.
מגל, צור וקנה
המשנה פותחת: "השוחט במגל יד", כלומר מי ששחט במגל קטן הנאחז ביד. למגל כזה שני צדי עבודה, אחד חלק ואחד משונן. אילו היה משתמש בצד המשונן, הדין היה פשוט: השיניים היו עוקרות את הסימנים של הבהמה במקום לחתוך אותם, וסימנים עקורים פוסלים את השחיטה מיד. משנתנו, אם כן, מדברת במי שהשתמש בצד החלק.
והוא הדין ב"בצור", באבן חדה, וב"ובקנה", בקנה חד. בכל המקרים האלה "שחיטתה כשרה".
שימו לב ללשון. המשנה אומרת "השוחט", כלומר מי שכבר שחט, ומכאן שאנו עוסקים בדיעבד. בדיעבד הבהמה מותרת; לכתחילה אין אדם צריך להושיט יד לכלים כאלה כלל.
שני תנאים מגבילים כאן. ראשית, האבן והקנה צריכים להיות דברים העומדים בפני עצמם, תלושים מן הקרקע. אבן שאדם תלש ואחר כך נעץ שוב באדמה עדיין נחשבת תלושה, שהרי חיבורה לקרקע אינו חיבור טבעי; אבל אם השחיטה נעשתה בדבר המחובר לקרקע ממש, אינה כשרה. שנית, המגל שבמשנה הוא רק הצד שאין בו שיניים. מן הדין אותו צד חותך את הסימנים כראוי, אלא שלחכמים היה חשש: משיתירו את הצד החלק, יימשכו אנשים להשתמש גם בצד המשונן. לפיכך הכשירו רק בדיעבד, לאחר שהבהמה נשחטה כבר.
"הכל שוחטין" - כל אדם שוחט
"הכל שוחטין". כל אדם רשאי לשחוט, ובכלל זה יהודי שאינו מתנהג על פי דיני התורה, מומר, אדם הרודף אחר תאוות העולם הזה ואחר נוחותו אפילו במחיר עבירה על דבר ה'. אנו מניחים שאדם כזה שחט כהלכה, שהרי מעשה השחיטה עצמו אינו קשה במיוחד לביצוע.
אלא שיש תנאי: אדם נאמן צריך לעמוד עליו ולבדוק שהסכין חלקה, גם לפני השחיטה וגם לאחריה. מומר אינו נאמן על בדיקת הסכין, והסכין צריכה בדיקה לאחר כל שחיטה ושחיטה. לכן חייב אדם מהימן לקבוע שהסכין ראויה לשימוש.
כל זה במומר מן הסוג הזה. אין הדברים כוללים יהודי המחלל שבת "בפרהסיא", בפומבי, או העובד עבודה זרה, או העובר על רוב התורה. שחיטתו של יהודי כזה בעייתית, כשחיטת גוי.
"ולעולם שוחטין" - בכל זמן ובכל מקום
"ולעולם שוחטין". מותר לשחוט בכל זמן, אפילו בלילה בחשכה, ובתנאי שיש שם נר המאיר.
וכן בכל מקום: אדם שוחט כשהוא עומד למעלה, על הגג, או על גבי ספינה. אין חוששים שהרואה אדם שוחט בגבוה יאמר שהבהמה מכוונת לשמים או למזלות. וכן בספינה: אף שהדם נשפך אל המים, אין חושדים בשוחט שהוא מכבד את הים, שהרי כל אדם רואה שהוא מכוון את הדם אל מחוץ לספינה כדי שלא תתלכלך. עם זאת, מכל מקום אין אדם רשאי לכוון את שחיטתו כך שהדם יישפך ישר אל המים, ובעניין זה תעסוק המשנה בפרק הבא.
"ובכל שוחטין" - ובמה שוחטין
"ובכל שוחטין". שוחטים בכל דבר חד. אין צורך בסכין; אפשר בזכוכית, או בכל דבר אחר שחודו חותך.
ואז מונה המשנה את היוצאים מן הכלל: "חוץ ממגל קציר, והמגירה, והשינים, והציפורן". לא במגל של קוצרים, לא במסור, לא בשיניים הקבועות בלחי שנעקרה מן הבהמה, ולא בציפורן של בהמה בזמן שהיא עדיין מחוברת לבהמה. והטעם: "מפני שהן חונקין", מפני שהם עוקרים את הסימנים.
במגל הקציר, במסור ובלחי (כלומר בשלושת הפריטים הראשונים ברשימה) הבעיה מעשית: החודים עלולים להיאחז בסימנים ולקרוע אותם במקום לחתוך חתך חלק, וסימן קרוע פוסל את השחיטה מעצמו. הציפורן נפסלת מטעם אחר לגמרי. אין שוחטין בדבר המחובר לבעל חיים; הכלי צריך להיות עומד בפני עצמו, לא צומח מן הקרקע ולא חלק מבריה. לפיכך הציפורן פסולה רק כל זמן שהיא על הבהמה, ומשנתלשה כשרה לשחוט בה. הלחי לעולם אינה כשרה, שכן שיניה ובליטותיה עושות אותה כסכין משוננת, וסכין כזו עוקרת ואינה חותכת.
הבאה והוליכה
התבוננו במבנהו של מגל קציר. שיניו כולן נטויות לאחור, לכיוון הידית. אם אדם מושיט את המגל ומביא אותו אליו, הרי הוא חותך באותן שיניים, והן יקרעו את הסימנים ותהיה הבהמה נבילה ואסורה באכילה. אבל אם הוא אוחז בו בסמוך ומוליך אותו ממנו והלאה, הלהב עושה חתך חלק והשיניים אינן נוגעות בסימנים כלל.
גם כאן היה לחכמים חשש. הם פסלו את המגל לחלוטין, ואסרו אותו אפילו בדרך הולכה, מפני שחששו שסופו להביא את האדם להביא אותו אליו, וממילא תיעשה הבהמה נבילה. ולא זו בלבד: בהמה שנשחטה בפועל במגל בדרך הולכה אסורה באכילה. ואם היא גם מטמאה כנבילה, בזה נחלקו.
"השוחט במגל קציר בדרך הליכתה", כלומר מי ששחט במגל קציר בדרך הולכה, כך שהחתך יצא חלק, אלא שהשתמש בכלי שאסור להשתמש בו.
"בית שמאי פוסלין". בית שמאי אומרים שהשחיטה פסולה מדברי חכמים, ויותר מזה, שהבהמה מטמאה.
"ובית הלל מכשירין". לדעת בית הלל הפסול מגיע עד כאן ולא יותר: אכילת הבהמה אסורה, אבל אין בה טומאה. בית הלל לא רצו להרחיב את גדרי הטומאה על בני ישראל.
כשהשיניים הוחלקו
"ואם החליקו שיניה", ואם שיני המגל הוחלקו, שופשפו בדבר עד שנעלמו השיניים, "הרי היא כסכין", דינה כסכין שחיטה רגילה. אז מותר להשתמש בה בשני הכיוונים, בהולכה ובהבאה, והשחיטה כשרה לכאן ולכאן, שהרי עכשיו זו סכין פשוטה.