חולין, פרק ז, משנה א. כאן נפתח נושא חדש: איסור גיד הנשה, הגיד העובר לאורך הירך (עצב השת). שורשי האיסור מגיעים עד למאבקו של יעקב אבינו עם המלאך באותו לילה, שממנו יצא כשירכו נפגעה. בעקבות אותו מעשה מצווה התורה: "על כן", כלומר לפיכך, שאין בני ישראל אוכלים את הגיד הזה, אותו גיד "אשר על כף הירך", היושב על אותו שקע דמוי כף שבירך. פרקנו פורש את דיני האיסור, והמשנה הפותחת משרטטת את כל היקפו: היכן הוא חל, באילו בריות ובאילו מצבים.
היכן האיסור נוהג
המשנה פותחת: "גיד הנשה נוהג", כלומר האיסור חל, "בארץ ובחוץ לארץ", בתוך ארץ ישראל וגם מחוצה לגבולותיה. "בפני הבית ושלא בפני הבית": הוא נהג בזמן שבית המקדש היה קיים, והוא נוהג באותה מידה בתקופה שאין הבית קיים.
"בחולין ובמוקדשין". גם בהמות חולין הנשחטות לאכילה וגם בהמות שהוקדשו נכללות באיסור. הנפקא מינה למעשה לגבי הקרבנות: אין להעלות קרבן על גבי המזבח בעוד הגיד בתוכו, ויש לחלצו קודם לכן. הפסוקים מלמדים שאין מעלים על המזבח אלא דבר הראוי לאכילה; ומכיוון שגיד זה אסור באכילה, חייבים להוציאו לפני שהבהמה נשרפת באש.
באילו בהמות ובאיזה צד
"ונוהג בבהמה ובחיה": גם הבהמה המבויתת וגם חית הבר נתונות באיסור. "בירך של ימין", בירך הימנית, "ובירך של שמאל", וכן בשמאלית. אין רגל פטורה; הגיד שבכל אחת מהן אסור.
"ואינו נוהג בעוף", אין לאיסור תחולה בעוף, "מפני שאין לו כף", שכן לעוף אין כף. בבהמה, וכן באדם, הבשר המכסה את מפרק הירך מתעגל לכעין שקע הדומה לבית הכף, והתורה תלתה את האיסור דווקא בצורה זו. בעוף הבשר באותו מקום שטוח, ולפיכך ירכו אינה נכנסת לאיסור כלל.
שליל שנמצא בבהמה שחוטה
"ונוהג בשליל". שליל הוא ולד הנמצא בתוך אמו לאחר שחיטתה, וכאן מדובר בשליל חי שהשלימו לו תשעה חודשים. לוולד כזה יש גיד משלו, וגיד זה אסור. כך דעת רבי מאיר, הסובר שוולד חי בן תשעה שנמצא ברחם טעון שחיטה בפני עצמו ואינו מותר אגב אמו. ומכיוון שהוא נחשב בהמה בפני עצמה, גידו באיסור.
"רבי יהודה אומר": רבי יהודה חולק, "אינו נוהג בשליל", האיסור אינו חל על גידו של השליל. לשיטתו, היתר התורה לכל מה שנמצא בתוך בהמה שנשחטה כראוי משתרע גם על ולד חי בן תשעה שבתוכה. הוא נחשב חלק מאמו ולא בהמה נפרדת, ולכן אין צורך להוציא דבר מירכו.
החלב שסביב הגיד
"וחלבו מותר". החלב שסביב הגיד מותר באכילה. התורה אסרה את הגיד בלבד, ולא את החלב העוטף אותו. אלא שהברטנורא מציין שישראל נהגו כאן חומרה: "נהגו בו איסור", הם מתייחסים לחלב זה כאסור ואינם אוכלים אותו. ובלשונו: "ישראל קדושים נהגו בו איסור".
האם הקצבים נאמנים?
"ואין הטבחים נאמנין", אין לטבחים נאמנות, "על גיד הנשה, דברי רבי מאיר". לדעת רבי מאיר, טבח הטוען שנטל את הגיד מן הירך אינו נאמן. הניקור הוא מלאכה מדוקדקת שגוזלת זמן, והטבח לחוץ לספק בשר ללקוחותיו, ולכן יש חשש אמיתי שיעשה את עבודתו בחיפזון. על כן הקונה עצמו צריך לבדוק את הבשר ולוודא שלא נשאר ממנו כלום.
"וחכמים אומרים": החכמים חולקים. "נאמנין עליו", הטבחים נאמנים על גיד זה, "ועל החלב", וגם על החלבים האסורים. הצהרת הטבח שהוציא את האסור מתקבלת, שכן אין לנו יסוד לחשוד שישקר בכך.