חולין, פרק ה, משנה א. עם פתיחת הפרק פונה המסכת לאיסור חדש הכרוך בשחיטה: אותו ואת בנו, האיסור לשחוט אם ואת ולדה ביום אחד. המשנה פותחת בשרטוט גבולותיו של האיסור: היכן הוא מחייב, באיזו תקופה ובאילו בהמות, ולאחר מכן בוחנת מה עולה כשאיסור זה נפגש עם ההלכות הקובעות היכן מותר לשחוט קדשים והיכן חולין.
מקור הדברים בלשון התורה: "ושור או שה", שור, או שה (שם הכולל כבש ועז), ועל בהמות אלו מצווה התורה "לא תשחטו ביום אחד", "אותו ואת בנו", הבהמה יחד עם ולדה. לפיכך אין להביא פרה, רחל או עז לשחיטה באותו יום שבו נשחט ולדן. אף שהכתוב מדבר על "בנו", האיסור חל על כל צאצא, נקבה לא פחות מזכר.
כמה פרטים נובעים מכאן. הסדר אינו מעלה ואינו מוריד: בין שנשחטה האם תחילה והולד אחריה ובין להפך, האיסור אחד הוא. גם אין הבדל אם אדם אחד ביצע את שתי השחיטות או שני אנשים שונים. השוחט את השני שבזוג עובר על איסור מן התורה, דאורייתא, וחייב מלקות. הבהמות עצמן, לעומת זאת, אינן נאסרות באכילה; משנשחטו כהלכה, מותר לאוכלן.
היקפו של האיסור
המשנה קובעת שאותו ואת בנו "נוהג בין בארץ", בתוך ארץ ישראל, "בין בחוצה לארץ", ובמידה שווה גם מחוץ לגבולותיה. "בפני הבית ושלא בפני הבית": הוא נוהג כשבית המקדש קיים, ונוהג כשהוא חרב. "בחולין ובמוקדשין": הוא חל על חולין, בהמות שאין בהן קדושה, ובאותה מידה ממש על בהמות שהוקדשו לקרבן.
מכיוון שבהמות קדושות נכללות באיסור זה, משנתנו והמשנה שאחריה בוחנות מה עולה כששלושה גורמים נפגשים: איסור אותו ואת בנו, היות הבהמה קודש או חולין, והמקום שבו נעשתה השחיטה.
שלושה איסורים נפרדים
כדי לעקוב אחר מקרי המשנה, עלינו להעמיד לנגד עינינו שלושה איסורים נבדלים, לכל אחד תוצאותיו שלו:
- שחיטת אם וולדה ביום אחד, אותו ואת בנו: השוחט לוקה, אך הבשר נשאר מותר באכילה.
- שחיטת בהמת קודש מחוץ לעזרה, חצר המקדש: יש בה מלקות וגם כרת, ואין ליהנות מן הבהמה כלל.
- שחיטת חולין בתוך העזרה: אין בה מלקות ואין בה כרת, אך גם כאן הבהמה אסורה בכל הנאה.
השאלה שהמשנה מעלה עתה היא מה קורה כשהאיסורים הללו חופפים: זוג של אותו ואת בנו שהוא קודש ונשחט מחוץ לעזרה, או חולין ונשחט בתוכה. "כיצד"? המשנה פותחת את המקרים ב"השוחט אותו ואת בנו", ואז עוברת על הצירופים האפשריים: שתי הבהמות קדשים, שתיהן חולין, ו(במשנה הבאה) אחת מכל סוג.
מקרה ראשון: "חולין בחוץ"
כאן שתי הבהמות אינן קדושות, ושתיהן נשחטו מחוץ לעזרה, שהוא בדיוק מקומן של בהמות חולין. לא אירעה כל תקלה מלבד האיסור עצמו. "שניהם כשרים": כל אחת מן הנבלות כשרה ומותרת באכילה. וממשיכה המשנה, "והשני סופג את הארבעים": מי שביצע את השחיטה המאוחרת סופג ארבעים מלקות על שעבר על אותו ואת בנו.
מקרה שני: "קדשים בחוץ"
כאן שתי הבהמות קדושות, ושתיהן נשחטו מחוץ לעזרה, בעוד שאין לשחוט קדשים בשום מקום אלא בתוך חצר המקדש עצמה. "הראשון חייב כרת": כרת חל על מי שביצע את השחיטה הראשונה, שכן שחט בהמת קודש מחוץ למקומה המותר. "ושניהם פסולין": אין באף אחת מן הנבלות כשרות כלשהי ואין ליהנות מהן, שהרי בהמה שנשחטה במקום אסור לעולם אינה יכולה לשמש קרבן. "ושניהם סופגין את הארבעים": שני האנשים לוקים.
שימו לב כיצד מתחלקים החיובים. השוחט הראשון חייב כרת על שהקריב בהמת קודש מחוץ למקומה המיועד, וכן לוקה על אותו איסור עצמו של שחיטת קדשים מחוץ לעזרה. השוחט השני לוקה רק משום אותו ואת בנו.
במבט ראשון היה ראוי שגם השוחט השני יתחייב כרת ומלקות נוספות, שהרי גם בהמתו קודש ונשחטה מחוץ לעזרה. התשובה היא שמרגע שנשחטה הראשונה שבזוג (נניח האם), שוב לא ניתן היה להקריב את השנייה כקרבן כלל. אי אפשר היה לשוחטה אפילו בתוך העזרה, שהרי בכך היה עובר על אותו ואת בנו. מרגע השחיטה הראשונה כבר הייתה הבהמה השנייה פסולה לקרבן, ולפיכך שחיטתה מחוץ לבית המקדש אינה גוררת לא כרת ולא מלקות מטעם זה.
מקרה שלישי: "חולין בפנים"
כאן שתי הבהמות חולין, ושתיהן נשחטו בתוך העזרה, מקום שאין לבהמות שאין בהן קדושה כל עסק להיכנס אליו. "שניהם פסולין": אף אחת אינה כשרה, ואין ליהנות מהן כלל. ואז מלמדת המשנה "והשני סופג את הארבעים": ארבעים מלקות למי שביצע את השחיטה המאוחרת.
הדבר נובע מן הכלל שהובא לעיל: חולין שהוכנסו לעזרה ונשחטו שם אינם מחייבים את השוחט מלקות, אף שהבהמה נאסרת מכאן ואילך בכל הנאה. לפיכך שתי הנבלות פסולות, ואילו המלקות שכאן הן משום אותו ואת בנו בלבד, ולא משום המקום שבו נעשתה השחיטה.
מקרה רביעי: "קדשים בפנים"
כאן שתי הבהמות קדושות, ושתיהן נשחטו בתוך העזרה, בדיוק במקומן. "הראשון כשר ופטור": הבהמה שנשחטה ראשונה עומדת כקרבן כשר, והשוחט אותה אינו נענש כלל. הוא נהג כשורה לגמרי, נטל בהמת קודש ושחטה במקום שבו אמורים לשחוט קדשים, בתוך בית המקדש, ולא היה שותף לשחיטה השנייה שעתידה הייתה לבוא, ואף לא ידע עליה.
ומסיימת המשנה: "והשני סופג את הארבעים", ועוד, "ופסול". מי שביצע את השחיטה השנייה סופג ארבעים מלקות משום אותו ואת בנו, ואותה בהמה שנייה פסולה, כך שאין ליהנות ממנה בשום דרך. אין להקריבה על המזבח, מפני ששחיטתה נעשתה באיסור, בשעה שאסור היה לשוחטה, שהרי אמה כבר נשחטה קודם לכן באותו יום עצמו.