חולין, פרק ב', משנה א'. לאחר שהפרק הראשון עסק בשאלה מי כשר לשחוט, פונה המשנה אל מעשה השחיטה עצמו: כמה מן הצוואר צריך להיחתך בפועל כדי שהשחיטה תהיה כשרה. משנתנו קובעת את השיעורים היסודיים, מבחינה בין עוף לבהמה, ומסיימת במקרה הנוגע לקורבנות.
"השוחט אחד בעוף ושניים בבהמה, שחיטתה כשרה" (Hashochet echad ba'of ushnayim babehemah, shechitatah kesherah).
בגרונו של עוף יש שני סימנים: הקנה (צינור האוויר) והוושט (צינור המזון), והשוחט עוף וחתך אחד מהם, שחיטתו כשרה. בבהמה הדין חמור יותר: צריך לחתוך את שני הסימנים. בעוף די בסימן אחד.
מסבירים החכמים שזה בדיעבד. לכתחילה על השוחט עוף לכוון ולחתוך את שני הצינורות, אבל אם בסופו של דבר נחתך רק אחד מהם, אין השחיטה נפסלת, והעוף כשר.
"ורובו של אחד כמוהו" (Verubo shel echad kamohu).
בשני המקרים, בעוף ובבהמה כאחד, חיתוך רוב הצינור דינו כחיתוכו כולו. אין חובה לחתוך את הצינור מקצה לקצה; משנחתך רובו, השחיטה כשרה.
מכאן עוברת המשנה לעניין קרוב: דמו של הנשחט, שהתורה אסרה עלינו לאכלו.
"רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין" (Rabbi Yehudah omer: ad sheyishchot et haveridin).
רבי יהודה מלמד שאף במקום שהשחיטה בעוף נעשתה כתיקנה לגמרי, אין לאכול את העוף עד שייחתכו הוורידין, כלי הדם הגדולים שבצוואר (עורקי הצוואר), כדי שהדם יזוב ויֵצא.
ומדוע נאמר הדבר דווקא בעוף? בבהמות רגילות, תהליכי המליחה והצלייה המקובלים מוציאים את הדם. אבל עוף דרכו להתבשל או להיצלות שלם, ולכן המליחה והצלייה לא יצליחו להוציא את כל הדם שבתוכו. לפיכך יש לפתוח את הוורידין כדי שהדם יוכל לזוב ולצאת. למעשה, ראוי לעשות זאת בשעת השחיטה עצמה, כדי שלא ייקרש הדם בתוך כלי הדם.
כדאי לציין שפתיחת הוורידין אינה צריכה להיעשות בדרך שחיטה. אפשר פשוט לנקבם, או להוציא את הדם בכל דרך שהיא. אין זה חלק ממעשה השחיטה כלל; הוא רק נעשה באותה שעה.
"חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה, שחיטתה פסולה" (Chatzi echad ba'of ve'echad vachatzi babehemah, shechitatah pesulah).
ועתה המקרה ההפוך. עוף שנחתך בו הסימן האחד עד חציו בלבד, או בהמה שבה נחתך הסימן הראשון כולו והשני נחתך רק עד אמצעו, לא נשחטו כראוי. חצי אינו רוב, וכל פחות מרוב אינו מועיל מאומה בחיתוך. השיעור הוא חמישים ואחד אחוז, וחמישים אינם מספיקים.
"רוב אחד בעוף ורוב שניים בבהמה, שחיטתה כשרה" (Rov echad ba'of verov shenayim babehemah, shechitatah kesherah).
נחתך רובו של הסימן האחד בעוף, או רובו של כל אחד משני הסימנים בבהמה, שחיטתה כשרה. אך הלא דבר זה כבר נלמד? המשנה חוזרת אליו משום שכאן היא עוסקת בקורבנות.
אפשר היה לחשוב כך: תכלית הקורבן היא נתינת הדם על המזבח. ואם זו כל המטרה, שמא צריך לחתוך את הצינורות כולם, כדי שהדם יזוב בשפע רב ככל האפשר. אומרת לנו המשנה שאין הדבר כן. אף בקורבן, די בחיתוך רובו של כל צינור.