חולין, פרק יא, משנה א. פרק י הוקדש למתנות, שלוש המתנות שבעל הבהמה חייב לתת לכוהן לאחר ששחט בהמת חולין. פרקנו עובר למתנת כהונה שנייה, כזו שאינה עולה לבהמה במאום: ראשית הגז, חלק הצמר המופרש בשעה שגוזזים את הצאן.
המקור והשיעור
התורה אומרת: "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ", ראשית גיזת צאנך תיתן לכוהן. התמונה פשוטה: אדם גוזז את כבשיו, ומן הצמר היורד מהן הוא מפריש חלק לכוהן.
וכמה? מן התורה לא נקבע שיעור. "כל שהוא", כל כמות שיבחר הבעל לתת, מוציאה אותו מן החובה. אולם החכמים קבעו רצפה לדבר: אחד משישים מן הצמר.
ולמה נקראת המצווה על שם תחילת הגיזה? משום שלכתחילה מפרישים את חלק הכוהן מן הצמר הראשון היורד מן הצאן. ובכל זאת, בעל שלא עשה כן לא הפסיד את הזדמנותו; אף צמר שנגזז לאחר מכן כשר למצווה במידה שווה.
היכן ומתי המצווה נוהגת
הקביעה הראשונה במשנה משרטטת את היקף החובה. "ראשית הגז נוהג בארץ", הדין חל בתוך ארץ ישראל, "ובחוץ לארץ", וכן בכל מדינה אחרת שיהודי גוזז בה את צאנו. וכמו כן אין גורלו של המקדש משנה לעניין זה: "בפני הבית", בזמן שבית המקדש קיים, "ושלא בפני הבית", ואף בזמן שהוא חרב.
"בחולין אבל לא במוקדשין", המצווה נוהגת בבהמות חולין, אבל לא בבהמות שהוקדשו לבית המקדש. צמר שנגזז מבהמת קודשים אינו חייב בראשית הגז.
השוואה בין שתי המתנות
עכשיו ששתי מתנות הכהונה מונחות לפנינו, שלוש מתנות הבשר מפרק י וצמר הגיזה שבפרקנו, המשנה מעמידה אותן זו לעומת זו ובודקת איזו מהן חלה בהיקף רחב יותר. "חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה", יש חומרה בזרוע, בלחיים ובקיבה, "מראשית הגז", יותר מן החומרה שיש במתנת הגיזה.
במה? "שהזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בבקר ובצאן", שלוש המתנות ניתנות מן הבקר ומן הצאן כאחד, משור כמו מכבש או מעז. והן נוהגות "במרובה ובמועט", בין ששוחט הבעל בהמות רבות יחד ובין שהביא בהמה אחת בלבד. אף בהמה אחת שנשחטה לעצמה מחייבת במתנות.
בשני הפרטים האלה מתנת הצמר מצומצמת יותר. "וראשית הגז אינו נוהג", אין החובה מתפרשת על כל המינים, "אלא ברחלות", אלא בכבשים לבדן; עיזים אינן מחייבות בכך, ואף לא בקר. ולעניין הכמות: "ואינו נוהג", אין הדין חל, "אלא במרובה", אלא כשגוזזים עדר גדול בבת אחת. מי שגוזז את צמרה של בהמה אחת אין לו מה למסור.