חולין, פרק י, משנה א. הפרק הזה עובר לעסוק במתנות, אותן מתנות כהונה שאדם חייב בהן מן הבהמה שהוא שוחט. עד כאן עסקה המסכת בעיקר בדיני השחיטה עצמה ובמה שמותר באכילה; כאן עובר המבט אל מה שמקבל הכוהן לאחר שנשחטה הבהמה.
מקור הדבר בפסוק בתורה, הקובע מה רשאים הכוהנים לתבוע מן העם. כל השוחט בהמה, בין מן הבקר בין מן הצאן, חייב לתת חלק לכוהן, והפסוק מונה שלושה חלקים: הזרוע, והלחיים, והקיבה. התורה קוראת לזכות הזו משפט הכוהנים, מה שמגיע להם בדין.
כך שכאשר אדם שוחט בהמה מבקרו, מכבשיו או מעיזיו, שלושה חלקים נפרדים מן הבהמה הזאת שייכים לכוהן:
- הזרוע, הרגל הקדמית, ובמדויק הרגל הקדמית של צד ימין.
- הלחיים, הלחי.
- הקיבה, הקיבה עצמה. בבהמה מעלת גרה יש ארבעה בתי בליעה, והרביעי שבהם הוא הנִתן לכוהן.
שלושתם נמסרים לכוהן בכלל המתנות, אותן מתנות שהוקצו לכוהנים.
היכן ומתי חלה החובה
המשנה פותחת בשרטוט גבולותיה של החובה. שלוש המתנות "נוהגין בארץ ובחוץ לארץ": חייבים בהן בבהמה שנשחטה בארץ ישראל, ובאותה מידה בבהמה שנשחטה בכל מקום מחוצה לה. והן נוהגות גם "בפני הבית" וגם שלא בפני הבית: תביעת הכוהן עומדת בזמן שבית המקדש קיים, ועומדת אף לאחר חורבנו.
ואחר כך באה הגבלה: "בחולין אבל לא במוקדשין" - המתנות ניטלות מן החולין, בהמות רגילות שאינן מוקדשות והנשחטות לאכילה, אך לא מן המוקדשין, בהמות שהוקדשו לקורבן.
הסברה שהייתה מחייבת אחרת
המשנה צופה את ההשגה: "שהיה בדין", לפי הדין היה ראוי להגיע למסקנה ההפוכה, שגם בהמות מוקדשות יתחייבו במתנות הללו. וזה נימוקה.
המשנה פורשת את ההשוואה. "ומה אם החולין שאינן חייבין בחזה ובשוק חייבין במתנות": בבהמת חולין נוהגים בקולא, שהרי אין בעליה חייב לתת לכוהן לא את החזה ולא את השוק, ואף על פי כן הזרוע, הלחיים והקיבה חייבים. "קדשים שחייבין בחזה ובשוק, אינו דין שחייבין במתנות": בבהמה מוקדשת נוהגים בחומרה, שהרי ממנה כן ניתנים לכוהן החזה והשוק, ואם כן קל וחומר שיהיו חייבות אף בשלוש המתנות.
זהו בעצם קל וחומר. אם הקטגוריה הקלה, החולין, שאין נוטלים ממנה חזה ושוק, נושאת בכל זאת את חובת המתנות, הרי שהקטגוריה החמורה, הקורבנות, שנוטלים ממנה חזה ושוק, בוודאי צריכה לשאת בה. (החזה והשוק ניתנים מקדשים קלים; מקדשי קדשים אינם ניתנים בדרך זו, ולפיכך ההשוואה נעשית דווקא לקדשים קלים.)
הפסוק החותם את הטיעון
הפסוק החותם את הטיעון
"תלמוד לומר": הכתוב חוסם את דרך הסברה הזאת. בדברו על החזה והשוק הניטלים מן הבהמות המוקדשות אומרת התורה "ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם", שהחלקים הללו הוקצו לאהרן הכוהן ולזרעו כזכות קבועה.
הכול תלוי בתיבה אותם. נתינה שנוסחה כך מצביעה על הדברים שנמנו זה עתה ואינה מרחיבה מעבר להם. לפיכך פוסקת המשנה שאין הכוהן רשאי לתבוע יותר מ"מה שאמור בענין", אלא רק את מה שאותה פרשה עצמה מפרשת, והיא מפרשת את החזה ואת השוק. הזרוע, הלחיים והקיבה לא נכללו במתנה הזו כלל.
התוצאה היא הגבלת מה שהקל וחומר היה מוליד. בעל הקורבן חייב לתת לכוהן את החזה ואת השוק, ולא יותר מזה: לא את הזרוע, לא את הלחיים ולא את הקיבה.
נשארנו עם שתי חובות נפרדות. מן הקורבן מקבל הכוהן את החזה ואת השוק. מן החולין, בהמה רגילה הנשחטת לאכילה, הוא מקבל את הזרוע, הלחיים והקיבה. כל מערכת מתנות שייכת לסוג הבהמה שלה, ואין מביאים אחת אל תחומה של חברתה.