חולין, פרק א, משנה א. שני הפרקים הראשונים של המסכת מוקדשים להלכות שחיטה, והמשנה שלנו פותחת בשאלה הבסיסית מכולן: מי כשר לשחוט בהמה, ומה דינה של שחיטה שנעשתה בידי מי שאינו כשר לכך?
מהי שחיטה
הבשר אינו נעשה מותר מאליו. התורה מלמדת שבהמה או עוף מותרים באכילה רק לאחר שהוצאו מכלל חיים בשחיטה, העברת סכין על הצוואר. בהמה שמתה מעצמה, או שהשחיטה בה לא נעשתה כפי שקבעה ההלכה, הרי היא נבילה, והאוכל ממנה עובר על איסור מן התורה.
שחיטה כשרה מחייבת חיתוך של שני סימנים: הקנה, הוא צינור האוויר, והוושט, הוא צינור המזון. שניהם צריכים להיחתך כל עוביים.
תנאים אחדים מעצבים את מעשה השחיטה עצמו. החיתוך נעשה בגרון, בצדה הקדמי של הבהמה, ולא מאחור. הוא צריך להיעשות בלי הפסקה כלשהי בתנועה. הסכין מוליכה ומביאה בתנועת חיתוך, ואינה נלחצת מלמעלה למטה כגרזן. והלהב צריך להיות חלק לגמרי, שכן אפילו פגימה זעירה תקרע את הסימנים במקום לחתוך אותם חיתוך נקי.
חמשת הדברים הפוסלים
הלכה למשה מסיני לימדה חמש דרכים שבהן השחיטה נפסלת:
- שהייה, עצירה. כל הפסקה באמצע המעשה פוסלת את השחיטה, אף אם החיתוך הושלם אחר כך והבהמה מתה ממנו.
- דרסה, לחיצה. הסכין נדחקת כלפי מטה לתוך הצוואר במקום להוליך ולהביא אותה עליו.
- חלדה, הסתרה. הלהב נטמן בין קמטי החלב, כך שאין הסכין נראית בשעה שהיא עוברת בגרון.
- הגרמה, חיתוך מחוץ למקום הראוי, למעלה או למטה מן האזור שבצוואר שבו צריכה השחיטה להיעשות.
- עיקור, קריעה. סכין פגומה מנתקת את הסימנים במקום לחתוך אותם.
"הכל שוחטין ושחיטתן כשרה"
המשנה פותחת: "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה". לכתחילה מוסרים את הסכין למומחה, למי שמכיר באמת את הלכות שחיטה. אדם שאין אנו יכולים לערוב לידיעותיו אינו צריך לשחוט מתחילה.
אך חלקה השני של הלשון, "ושחיטתן כשרה", בא לדון בדיעבד. גם מי שלא היתה בקיאותו ידועה לנו, אם הלך ושחט, שחיטתו עומדת בכשרותה, ובתנאי שנבדוק אותו אחר כך בהלכות ונברר שעשה כראוי. אם בדקוהו והראה שהוא יודע את ההלכות, הבשר כשר. ואם אין אפשרות לבדוק אותו, שאינו נמצא לפנינו כדי לשאול אותו, השחיטה פסולה.
המילה הכוללת "הכל" באה לרבות אפילו אדם שלא הוכיח מעולם את יכולתו. אפשר היה לחשוב שיש לחוש שאדם כזה ייעצר ברגע האמת, שמראה הדם יגרום לו להתעלף, ושההפסקה שתיווצר תפסול את השחיטה מחמת שהייה. המשנה מלמדת שאין חוששים לכך.
שלושה שאינם בכלל ההיתר
"חוץ מחרש, שוטה, וקטן". שלוש קבוצות עומדות מחוץ להיתר הכללי: החרש שאינו שומע ואינו מדבר, מי שאין בו דעת, והקטן. אין נותנים סכין בידם, ואם אחד מהם הלך ושחט, שחיטתו פסולה, בין שהיה מכיר את ההלכות ובין שלא, והבהמה אסורה.
והטעם: "שמא יקלקלו בשחיטתן". חסרים הם את הדעת ואת הנאמנות שאפשר לסמוך עליהן במעשה כזה, ואפשר בהחלט שמה שעשו לא נעשה בדרך הכשרה על פי ההלכה.
"וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן, שחיטתן כשרה". אם אחד משלושה אלה שחט בשעה שאחרים היודעים את הלכות שחיטה עמדו וראו אותו, השחיטה כשרה. הרואים היו מבחינים בתקלה אילו היתה, ואם לא ראו דבר פסול, הבשר כשר, אף שמי שאחז בסכין לא היה בקי ולא מומחה.
שחיטת נוכרי
המקרה הבא אינו נפתר בשום סידור. "שחיטת נוכרי, נבילה". אם נוכרי שחט, הבהמה נעשית נבילה, אף במקום שכל הפרטים נעשו בדקדוק וישראל היודע את ההלכות השגיח על המעשה מתחילתו ועד סופו. רק ישראל כשר לשחוט, מי שהוא עצמו מצווה על איסורי המאכלות שבתורה, ולפיכך הנוכרי מוצא מן הכלל.
המשנה שלנו מדברת בנוכרי ששחט בלא שום כוונה של עבודה זרה. במקרה כזה, אף שהבשר אסור באכילה, מותר ליהנות מן הנבילה בדרכים אחרות, שהרי לא הוקדש כאן דבר לעבודה זרה. אבל אם שחט הנוכרי לשם עבודה זרה, כגון שהיה כומר של עבודה זרה או אדם המוחזק כעובד לה, כל הנאה מן הבהמה אסורה, שאנו מניחים שהמעשה היה זבח לאל נכר.
"ומטמא במשא"
המשנה מוסיפה: "ומטמא במשא". נבילה זו מטמאה את הנוגע בה, וגם את הנושא אותה אף בלי מגע ישיר, למשל אדם המעביר אותה בתוך תיבה או על גבי כרית, כשדבר מפסיק בין ידיו לבהמה עצמה. מה שאינה מטמאה הוא טומאת אוהל, הטומאה העוברת מחמת שהייה תחת גג אחד.
הגמרא תוהה מה מחדשת לשון זו. טומאת משא קיימת בכל נבילה, ומה אפוא בא הדין הזה ללמד? התשובה היא שהמשנה מותחת קו. במקום שלא היתה בשחיטה כוונת עבודה זרה, אין הטומאה אלא במגע ובמשא. אבל אם נעשתה השחיטה לשם עבודה זרה, והבהמה היא תקרובת עבודה זרה, טומאתה חמורה יותר ומטמאה אדם גם באוהל, בעצם עמידתו תחת גג אחד או בחלל אחד עמה. סימון ההבדל הזה הוא תכליתן של המילים האלה.
שחיטה בלא ראייה
עתה פונה המשנה לשחיטה הנעשית כשאין השוחט רואה את מעשהו. "השוחט בלילה, וכן הסומא ששחט, שחיטתה כשרה". השוחט בלילה, שאינו רואה את הבהמה בשעת מעשה, וכן סומא ששחט, שחיטתם כשרה.
לכתחילה הדבר אסור, דווקא משום שהשוחט עשוי לעשות דבר שאינו כראוי בלי שירגיש בכך כלל. אך בדיעבד השחיטה מתקבלת.
שחיטה בשבת וביום הכיפורים
"השוחט בשבת וביום הכיפורים". השחיטה היא אחת מאבות המלאכות, ואסורה בשבת וביום הכיפורים. המקרה שלנו הוא אדם ששחט בלי לדעת שהוא עושה איסור, או ששכח שהשחיטה אסורה בימים אלה, או ששכח שהיום עצמו שבת או יום הכיפורים.
"אף על פי שמתחייב בנפשו, שחיטתה כשרה". מעשהו הוא מעשה שיש בו חיוב מיתה: אילו עשה אותו במזיד, מדעת, בפני עדים שהתרו בו כראוי, היה מתחייב מיתה על חילול שבת, וכרת על יום הכיפורים. ואף על פי כן השחיטה עצמה כשרה, שהרי לא נתכוון לפגוע בקדושת היום.
ואשר לבשר, הוא אסור עד צאת היום, שכן בשאר אותו יום אין ליהנות מפירותיה של מלאכה שנעשתה בזמן שהמלאכה אסורה. ומשעבר היום, הבשר כשר לגמרי ומותר באכילה.
ואם נעשתה השחיטה במזיד, השוחט עצמו לא יאכל מן הבשר הזה לעולם. אבל אחרים מותרים לאכול ממנו לאחר שיצא היום.