חלה, פרק ד', משנה י'. במסכת שביעית למדנו שאין מביאים תרומה מחוץ לארץ אל תוך ארץ ישראל, וההלכה זהה אף בנוגע לחלה. משנתנו מביאה שלושה מעשים שבהם הובאו מתנות שלא כדין, ולא קיבלו אותן.
המקרה הראשון - נתאי איש תקוע:
"נתאי איש תקוע הביא חלות מביתר, ולא קיבלו ממנו" - נתאי, אדם מן העיר תקוע, הביא חלות מביתר. אין הכוונה לביתר שבארץ ישראל, אלא לעיר בשם זה שבחוץ לארץ. ומשום כך לא קיבלו ממנו את החלות, שהרי אין מביאים חלה מחוץ לארץ לארץ ישראל.
המקרה השני - אנשי אלכסנדריא:
"אנשי אלכסנדריא הביאו חלותם מאלכסנדריא, ולא קיבלו מהם" - אנשי אלכסנדריא שבמצרים הביאו את חלותיהם מאלכסנדריא, ואף מהם לא קיבלו.
מה ייעשה באותן חלות שהובאו מחוץ לארץ?
לאוכלן: אי אפשר, שכן נטמאו בטומאת ארץ העמים, היא הטומאה שמחוץ לארץ ישראל.
לשורפן: אי אפשר, שכן טומאת ארץ העמים אינה ידועה לכל, ויש חשש שיאמרו הרואים כי שורפים כאן חלה טהורה.
להשיבן לחוץ לארץ: אי אפשר, שכן יאמרו: ראינו תרומה יוצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, דבר שאינו מותר.
לפיכך היו מניחים אותן עד ערב פסח, ושורפים אותן יחד עם החמץ.
ביכורים שהובאו קודם לעצרת:
"אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת, ולא קיבלו מהם" - עניין נוסף מעין זה, שאינו נוגע לחלה אלא לאנשים שהביאו מתנה שלא בזמנה: אנשי הר צבועים הביאו את ביכוריהם, הם פירותיהם הראשונים, קודם חג השבועות, ולא קיבלו מהם.
מה הטעם? נאמר בתורה: "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה". הכתוב מתייחס לחג השבועות, הוא חג הקציר, שהוא "בכורי מעשיך" - ראשית פירות עמלך אשר תזרע בשדה. שבועות הוא הזמן הראשון שבו מביאים את הפירות החדשים; הביכורים קרבים משבועות ואילך, אך לא לפניו, ולפיכך לא קיבלו מהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מעשים שבהם לא קיבלו את המתנות: חלות שהביא נתאי איש תקוע מביתר שבחוץ לארץ, חלות שהביאו אנשי אלכסנדריא ממצרים - ומאחר שלא ניתן היה לאוכלן, לשורפן או להשיבן, היו מניחים אותן עד ערב פסח ושורפים אותן עם החמץ; וביכורים שהביאו אנשי הר צבועים קודם לעצרת, שלא בזמנם.