חלה, פרק ד', משנה ט'. בסוף המשנה הקודמת עסקנו במתנות כהונה: למי ניתן לתתן ולמי אין לתתן. יש הסוברים שלעולם אין נותנים אותן לכהן עם הארץ, ויש אומרים שהדבר תלוי, ולעיתים ניתן לתתן אף לכהן עם הארץ. בכך עוסקת משנתנו.
"אלו ניתנין לכל כהן":
הדברים המנויים להלן ניתנים לכל כהן, משום שאין בהם חשש של טומאה וטהרה. יש המבארים ש"כל כהן" בא לרבות אף כהן שאינו אוכל את חוליו בטהרה, ויש אומרים שהכוונה אף לכהן עם הארץ.
"החרמים" - אדם המחרים ומפריש פריטים השייכים לו כחרם, והם ניתנים לכהן. אין הם טעונים שמירה בטהרה.
"והבכורות" - בכור בהמה כשרה. אם הוא תם ואין בו מום, מביאים אותו כקורבן בבית המקדש והוא נאכל לכהנים בירושלים; ואם הוא בעל מום, הריהו שייך לכהן וניתן לאוכלו בכל מקום. בשני המקרים אין חשש: בבית המקדש הכול שומרים על טהרה, ובחוץ אין בו חשש טהרה כלל.
"ופדיון הבן" - חמשת השקלים הניתנים לפדיון הבן, שאינם קשורים לטומאה וטהרה.
"ופדיון פטר חמור" - השה הניתן כפדיון לפטר חמור, לבכור החמור, ובו אותו הרעיון עצמו.
"והזרוע והלחיים והקיבה" - המתנות הניתנות מכל חולין שנשחט, ואין הן נאכלות בטהרה.
"וראשית הגז" - הגיזה הראשונה של הכבשים, ואף בה אותו הרעיון.
"ושמן שריפה" - שמן של תרומה שנטמא ועומד לשריפה, וכהן מותר ליהנות ממנו. מכיוון שממילא הוא טמא, ניתן לתתו לכל כהן.
"וקדשי המקדש" - הקורבנות הקרבים בעזרה שבבית המקדש, שהכול שומרים שם על טהרה.
"והביכורים" - הפירות הראשונים המובאים לבית המקדש, ומאותו הטעם.
"רבי יהודה אוסר בביכורים":
רבי יהודה אוסר לתת ביכורים לכל כהן. אף שהם מובאים לבית המקדש, אין נעשית בהם עבודה ממש ואין הם קרבים על המזבח, ולפיכך כהן שאינו חבר לא יקפיד לאוכלם בטהרה. וחכמים חולקים: מכיוון שהם מובאים אל עזרת בית המקדש, אל תוך החצר עצמה, הכול מקפידים לאוכלם בטהרה.
כרשיני תרומה:
כרשיני תרומה הם מין קטנית (הנקרא בקיה), המשמש בדרך כלל למאכל בהמה, אך בשעת הדחק ראוי אף למאכל אדם. לפיכך עדיין מפרישים מהם תרומות ומעשרות. אולם למדנו במסכת מעשר שני שלא הכול סוברים שיש לשומרם בטהרה, שהרי עיקרם מאכל בהמה.
"רבי עקיבא מתיר" - לתתם לכל כהן, בהתאם לשיטתו במעשר שני (פרק ב', משנה ד') שניתן לטפל בהם לגמרי בטומאה, ועל כן אין לחשוש איזה כהן מקבלם.
"וחכמים אוסרים" - אין לתתם לכל כהן, שכן הם נחשבים במידת מה כמאכל אדם, ולפיכך יש רמה מסוימת של טהרה שיש לשמור עמם.
לסיכום: במשנה זו מנינו את המתנות הניתנות לכל כהן - חרמים, בכורות, פדיון הבן, פדיון פטר חמור, הזרוע והלחיים והקיבה, ראשית הגז, שמן שריפה, קדשי המקדש וביכורים - וכולן משום שאין בהן חשש טומאה וטהרה. עמדנו על מחלוקת רבי יהודה וחכמים בביכורים, ועל מחלוקת רבי עקיבא וחכמים בכרשיני תרומה.