משנה ח' במסכת חלה. במשנה הקודמת עסקנו ביסוד שגם בחוץ לארץ מפרישים חלה, ואף שמן התורה אין חיוב החלה אלא בארץ ישראל, בחוץ לארץ מפרישים שתי חלות. משנתנו מפרטת אזורים שונים הסמוכים לארץ ישראל, שמעמדם מעמד של חוץ לארץ, אך דרגותיהם שונות זו מזו. המשנה עוסקת אגב כך גם בגיאוגרפיה של האזור שמצפון לארץ ישראל; לא נרד לפרטי מיקומם המדויק של המקומות - יש בכך דיון ואי בהירות - אלא נדון בהם באופן כללי.
שלוש ארצות לחלה - דברי רבן גמליאל:
רבן גמליאל מונה שלושה אזורים, שלוש ארצות שונות לעניין חיוב החלה, וכל אחד מהם דינו שונה מחברו.
האזור הראשון - מארץ ישראל ועד כזיב:
מארץ ישראל עצמה ועד כזיב שבצפון הארץ מפרישים חלה אחת בלבד, שכן זהו חיוב החלה הבסיסי בארץ ישראל. אין כאן חשש טומאה, לפי שטומאת ארץ העמים שגזרו חכמים נגזרה על חוץ לארץ בלבד ולא על ארץ ישראל. לפיכך החלה טהורה, ניתנת לכהן והכהן אוכלה.
האזור השני - מכזיב ועד הנהר ועד אמנון:
מכזיב, שהוא גבול ארץ ישראל, ועד הנהר ועד המקום הנקרא אמנון - אזור שנכבש בכיבוש הראשון, בעת שיצאו ישראל ממצרים ונכנסו לארץ, אך שבי בבל לא כבשוהו בשובם. וההלכה היא שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, ולפיכך אין לאזור זה מעמד של ארץ ישראל, ומפרישים בו שתי חלות: אחת לשריפה ואחת לכהן. באשר לשיעורן:
החלה הנשרפת: יש לה שיעור - אחד מארבעים ושמונה, כשיעור שלמדנו בפרק השני בחלה טמאה. מעמדה כמעמד חלה טמאה בארץ ישראל, ולכן נקבע לה שיעור.
החלה הניתנת לכהן: אין לה שיעור, ודי בכל שהוא, בכמות מועטת, לפי שאינה נלקחת אלא מתקנת חכמים.
הטעם שמפרישים חלה נוספת ונותנים אותה לכהן מבארים המפרשים: יש לחוש לאנשים שאינם יודעים שאזור זה נחשב חוץ לארץ, ואינם מבינים שהחלה טמאה בטומאת ארץ העמים; הם סבורים שזו חלה טהורה - והרי היא נשרפת. לפיכך מפרישים חלה נוספת ונותנים אותה לכהן, כדי שיראו זאת, יחקרו ויעמדו על טעם ההלכה.
האזור השלישי - מן הנהר ומן אמנון ולפנים:
אזור זה מובן כצפוני עוד יותר, והוא נחשב חוץ לארץ גמור, שכן לא נכבש אף בעלייה הראשונה, בכניסתם של ישראל ממצרים. אף בו מפרישים שתי חלות, "אחת לאור ואחת לכהן" - אחת נשרפת ואחת ניתנת לכהן - אלא שכאן מתהפכים השיעורים:
של אור: זו הנשרפת - אין לה שיעור, ואפשר להפריש אף כמות מזערית.
של כהן: זו הניתנת לכהן - יש לה שיעור של אחד מארבעים ושמונה.
הירושלמי מבאר את הטעם: הואיל ושתי החלות אינן אלא מתקנת חכמים, שהרי מדינא אין חלה בחוץ לארץ כלל, ראוי שדווקא זו העומדת להיאכל תהא זו שנקבע לה שיעור.
קולות בדיני טומאה בחלת חוץ לארץ:
מאחר שמדובר בחלה הנלקחת בחוץ לארץ, נאמרו בה כמה קולות בענייני טומאה. "ותבול יום אוכלה" - טבול יום, מי שהיה טמא וטבל במקווה אך עדיין לא העריב שמשו, מותר לו לאוכלה, אף שבדרך כלל אין טבול יום אוכל אלא מעשר שני ואינו אוכל חלה ותרומה. בחלה זו הקלו, לפי שאינה אלא מדברי סופרים. נחלקו המפרשים אם הכוונה לחלה הניתנת לכהן, שטבול יום רשאי לאוכלה, או לחלה העומדת לשריפה, שאף על פי שדינה בשריפה עדיין יכול טבול יום לאוכלה.
"רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה" - לדעת רבי יוסי אף טבילה אינה נדרשת, ואפילו קודם שירד למקווה, אף בעודו טמא, מותר לו לאכול את חלת חוץ לארץ - ובלבד שאין טומאתו טומאה חמורה, כפי שיתבאר מיד.
"ואסור לזבים ולזבות לנדות וליולדות" - עם זאת, אסורה החלה באכילה לזב, לזבה, לנידה וליולדת. כל אלו טמאים מחמת הפרשה היוצאת מגופם, הנחשבת טומאה מסוג חמור יותר, ולפיכך אינם רשאים לאוכלה.
"ונאכלת עם הזר על השולחן" - קולא נוספת: מותר לאכול חלה זו של חוץ לארץ יחד עם מי שאינו כהן על שולחן אחד, ואין לחשוש שמא יאכל ממנה גם הזר.
"ונתנת לכל כהן" - ניתן לתתה לכל כהן, אף לכהן עם הארץ שאינו נזהר בשמירת טהרה, ואילו חלת ארץ ישראל אין נותנים אלא לכהן חבר, שאינו עם הארץ ומקפיד על שמירת טהרה. ויש מן המפרשים שהבינו שאין ההבחנה בין כהן עם הארץ לכהן חבר, אלא בין כהן הרגיל לאכול את חוליו בטהרה לבין מי שאינו נוהג כן: בדרך כלל אין נותנים מתנות כהונה למי שאינו שומר חולין בטהרה, וכאן מותר, מפני שהחלה של חוץ לארץ היא. אך לכהן שהוא עם הארץ אין נותנים מתנות כהונה כלל, ולפיכך אין הדבר עומד לדיון.