חלה, פרק ד', משנה ו'. משנה זו דנה במציאות מתמשכת שבה מצויות עיסות שאין ודאות אם הופרשה מהן חלה, ולעיתים אף עלולות עיסות אלו להיות טמאות. משום כך מבקש האדם להפריש חלה ממקור אחר שיהיה טהור, ולהפרישה מספק.
לשון המשנה:
"נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה" - ניתן ליטול כמות המספיקה להיחשב חלה עבור עיסות אחרות, ובלבד שתילקח מעיסה החייבת עדיין בחלה. עיסה שכבר נפטרה מן החלה, אין נוטלים ממנה חלה עבור מקום אחר.
"לעשותה בטהרה" - אין עושים אותה חלה מיד, אלא מפרישים אותה בעודה טהורה, כדי שניתן יהיה לנצלה לאחר מכן. שהרי היא עשויה להילקח עבור עיסה שאינה טהורה עוד, אלא טמאה.
"להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי" - באופן מתמשך ניתן להפריש עיסה זו כחלה עבור עיסות שונות שהן דמאי, שמסופק אם הופרשה מהן חלה אם לאו.
"עד שתסרח" - עד שתירקב ותתקלקל. משנתקלקלה שוב אין היא מועילה, אך כל עוד לא נתקלקלה ניתן להשתמש בה כחלה עבור אותן עיסות שיש בהן ספק.
טעם ההיתר:
לכאורה יש כאן שתי בעיות: נטילה מן הטהור על הטמא, שאינה מותרת בדרך כלל מחשש שיפריד ביניהם כדי למנוע את טומאתם; ונטילה שלא מן המוקף, בעוד שבדרך כלל צריכה החלה הניטלת להיות סמוכה לעיסה שנוטלים עליה. על כך מבארת המשנה: "שחלת דמאי" - הואיל והעיסה שממנה נוטלים אינה אלא ספק, שאין ידוע אם ניטלה ממנה חלה, הקלו בה חכמים בשני דברים:
"ניטלת מן הטהור על הטמא" - מותר ליטול מן העיסה הטהורה על העיסה הטמאה.
"ושלא מן המוקף" - אין צורך שיהיו סמוכות זו לזו.
אלו יוצאים מן הכלל שנקבעו למקרה של חלת דמאי.
מדוע נקראת 'חלת דמאי'?
על עמי הארץ ידוע שלא תמיד הפרישו מעשרות, ולפיכך מחשיבים את תבואתם ואת פירותיהם כדבר שיש להפריש ממנו מעשרות מחמת חומרת דמאי - והוא עניינה של מסכת דמאי כולה. אך לא מצינו חשש כזה לגבי חלה: ידוע שהיו מפרישים תרומה, ואין סיבה לחשוש שלא יפרישו חלה הניתנת לכהן.
לפיכך יש המבארים שאין הכוונה כאן לדמאי המיוחד לעמי הארץ, אלא לספק בעלמא: מאיזו סיבה שתהיה, בין מחמת שכחה ובין מטעם אחר, אין ידוע אם הופרשה חלה מאותה עיסה. המשנה נוקטת את המונח 'דמאי' בהשאלה, ככינוי לכל דבר שיש בו ספק, וזהו מקורו של השימוש במונח כאן. נמצא שהמשנה עוסקת בכל עיסה שיש בה ספק אם הופרשה ממנה חלה.