אנו עומדים בפרק ד' של מסכת חלה. משנה זו היא תוצאה ישירה של המשנה הקודמת. בחלקה השני של אותה משנה למדנו על מחלוקת רבי עקיבא וחכמים בשאלה, האם מועילה הפרשת חלה מבצק שאין בו אלא קב אחד, שהוא פחות מן השיעור החייב בחלה. רבי עקיבא סבור שההפרשה מועילה, ובלבד שלאחר ההפרשה יוגדל הבצק לכדי שיעור חלה - ואז למפרע תיחשב ההפרשה לחלה; וחכמים אומרים שאין ההפרשה מועילה למפרע.
המקרה שבמשנתנו:
"שני קבין שניטלה חלתו של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו, וחזר ועשאן עיסה אחת" - מדובר בשני קבין, שמכל אחד מהם הופרשה חלה בנפרד. כל קב כשלעצמו לא היה חייב בחלה, שהרי אין בו שיעור, ואף על פי כן הופרשה ממנו חלה. לאחר מכן צורפו שני הקבין ונעשו עיסה אחת, ועתה יש בעיסה שיעור המחייב בחלה.
למעשה זהו אותו מקרה שנידון במשנה הקודמת, אלא שכאן כבר נעשה הדבר בפועל: שני הקבין כבר צורפו לעיסה אחת, ומכל אחד מהם כבר הופרשה חלה.
"רבי עקיבא פוטר" - העיסה המחוברת החדשה פטורה מהפרשת חלה, משום שהחלה שהופרשה קודם לכן מכל אחת מן העיסות נחשבת למפרע לחלה, וחלה עתה על העיסה המצורפת. זאת לשיטתו, שהפרשת חלה מפחות מכשיעור מועילה, למצער למפרע.
"וחכמים מחייבין" - החלה שהופרשה קודם לכן לא הועילה כלל. משצורפו שני הקבין ונוצר שיעור חלה, נולד עתה חיוב הפרשה שלא היה קיים קודם, ולפיכך יש להפריש חלה מן העיסה החדשה.
נמצא: החומרא של רבי עקיבא במשנה הקודמת - שהפרשת חלה מקב אחד נחשבת יעילה וחלה למפרע - היא עצמה היסוד לקולתו כאן. משום אותה חומרא הוא מיקל וקובע כי הבצק החדש, שני הקבין שנתאחדו, אינו חייב בחלה, שהרי החלה שהופרשה קודם לכן כבר חלה עליו, ואין צורך להפריש ממנו חלה לאחר צירופו.